זהו היום שאחרי עבור מהדורות החדשות. יום אחרי הטקסים המזוויעים, רגעי החבירה לצלב האדום, ההגעה לארץ והחיבוקים עם אמא ואבא. יום נוסף אחרי חיפוש הגאולה בתוך תמונה של עומר שם טוב במסוק, כותב על לוח מחיק שהוא רוצה המבורגר. או אחרי שיחה הראשונה של אחיו של טל שהם על דק בבית החולים, לא מאמין שהוא בא הביתה.
לאחר מופע של שיא הרגש צריך להוריד קצת ווליום כדי להתכנס לחשוב על העתיד. אבל הוא לא בדיוק ברור כרגע. לכן מהדורות החדשות פנו להרכיב איזה יצור כלאיים קצת משונה. גם בתמהיל של הכתבות, גם בבחירת הנושאים וגם בהתעקשות לדבר על דברים שאין מי שמוכן לדבר עליהם.
במהדורה המוקדמת של ערוץ 13, למשל, עברו לשידור מבית החולים בילינסון. אבל מכיוון שהמשפחות ביקשו שלא לפרט על מצבם הרפואי של המשוחררים, התקשו שם להסתגל למציאות החדשה ועקפו אותה באמרה: "בשחרורים קודמים תמיד היינו עושים שיחות עם המשפחות. נראה שמנסים להרחיק קצת בהיבט הזה".
אחר כך עברו למחוות שעשו בעולם למשפחת ביבס, ולא שכחו לומר כמה מילים על אכזריות חמאס ועל כך שלא נשכח ולא נסלח. במהדורות אולי לא סולחים, אבל כן ממשיכים הלאה, כי רגע אחרי זה הגיע אייטם על גל הקור "קורל". מסתבר שהרבה אנשים התאכזבו שהיא לא הביאה מספיק שלג כמובטח, לפחות לא עד שעות הערב. האם איתני הטבע התגייסו גם הם לאכזב את ישראל? לא לספק את השלג שהיה אמור לגרום לכולנו לשכוח מה באמת קורה כאן?
ב-12 קיבלנו אוסף של כתבות דומות. מצד אחד צה"ל מפרסם תיעוד של חיסול נסראללה, בזמן הלוויה המשוגעת שלו, עם המונים באיצטדיון בדאחייה בביירות; מצד שני, ראיון עם חברה של שירי ביבס שמספרת שהבת שלה בוכה מגעגועים לאריאל. ויש גם הכרזה על היתכנות לאינתיפאדה שלישית, עם צילומים של טנקים באזור ג'נין.
אחר כך הגיע זמן טוב לבחון את טראמפ, משתף תמונה שלו כמלך עם כתר וגלימה. להפוגה הקומית בכיכובו הצטרף הסייד קיק אילון מאסק, שעומד בראש "המחלקה ליעילות ממשלתית" וכתב לכל העובדים במגזר הפדרלי שייאלצו לדווח מה עשו בעבודה בשבוע החולף, או שיאבדו את משרתם.
בהמשך נזרקו באולפן אמירות חסרי אחריות על כך שלמרבה הצער, לא כל החטופים ישוחררו בסוף. "יהיו עוד רון ארד", אמר אחד המרואיינים בעצב, בלי לקחת בחשבון שאולי יש מי שצופה במסך ואחוז חרדה גם ככה מזה שהילד שלו נמצא עדיין בעזה.
ביקרתי השבוע את הפסיכולוגית שלי. היא סיפרה לי שהרבה מאוד מטופלים מתביישים להגיד שהם לא יודעים אם מישהו יילחם עליהם אם ייחטפו. זו מחשבה עצובה שבדרך כלל נאמרת רק בחדרי חדרים. גם כי היא אינטימית כל כך, וגם כי היא עלולה להיתפס כאנוכית בזמן כזה. אולי גם במהדורות החדשות עדיף שיזכרו מה אפשר להגיד בשידורים - או לפחות את הסדר של מה שחשוב וכדאי להדגיש - ומה עדיף שיישאר כמחשבה בראש.
בקטנה
בנימין נתניהו נאם אתמול בטקס סיום קורס קציז נים בחולון. הוא הציג לקהל את תמונת בני משפחת ביבס ואמר: "אני רוצה להראות לכם את התמונה הזו של שירי ביבס. התמונה הזו אומרת הכל, ואני מבקש שתחרטו אותה על ליבכם כדי שתזכרו על מה ונגד מי אנחנו נלחמים". למרות בקשת משפחת ביז בס שלא לפרט את מה שקרה לילדים, נתניהו לא התאפק והתחיל בתיאורים. אולי במקרה שלו אין בתוכו לב לחריטה.
