יש מוזיקאים שלאחר שסיימו להקליט אלבום, יתקשו להאזין לו, אבל כשהם נדרשים לשוב אליו לקראת ביצוע בימתי, מותר להם להביט לאחור ולהיות גאים בתוצאה.
כזה הוא "עיר", ה-אלבום של שלומי שבן מ-2007, שיוצא כעת כתקליט ויניל, ושלשום (א') בוצע במלואו במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, עם תזמורת עשירה (הקאמרטה הישראלית ירושלים בניצוח עידו שפיטלניק), להקה נהדרת (נדב לוזיה, אורי קוטנר, עוזי רמירז ומעיין ליניק) ואורחים (נעם ענבר, ערן צור, גורי אלפי, רננה רז ואסף תלמודי). אלבום בן 13 שירים הפך בערב הזה למיני-אופרה מפוארת, ועוד במקום שבו מועלות אופרות דרך קבע.
ואם בהאזנה ביתית נותר "עיר" "רק" אלבום גדול, בגרסתו הבימתית הוא עלה עוד כמה קומות. ענבר פתח עם "פעם שירים" כשמאחוריו מסך שחור, ואיש באולם לא יכול היה לדמיין את מה שיתרחש בהמשך, כמו למשל ב-"New Age Women #14 & 35", שהופך לטיול עירוני. ב"גור חתולים" האצבעות של שבן מרקדות על הפסנתר, ולבמה נכנסת חבורת נשפנים. זה גרנדיוזי, וזה רק מתגבר. לאחר "בעיות אישיות" שכתב דוד אבידן, דמות המשורר מוקרנת על המסך כביקור מהעתיד. שיא נוסף נרשם ב"האזרח ה-1", ואחרי "מוכן לאהבה" היפהפה מצטרף ערן צור ל"אני מצטער לראות שגם את נפלת ל" הדרמטי ונשאר ל"אני שוקעת... תפוס אותי". ההומור מגיע עם הליפסינג של גורי אלפי לשבן ב"אינטואיציה". אחריו עולה רננה רז ורוקדת ב"כשהיית איתי את לא אהבת לרקוד". משם שבן ממשיך ל"מותק, את אצלי בראש" הרומנטי ול"מסיבת חוף" הסבנטיזי.
בדרך להשלמת "עיר", שבן ושותפיו מטיילים קצת מחוץ לו ועוברים גם ב"אנא, אנא, אנא", הקאבר ללאונרד כהן שהוקדש לאלון אהל ששבוי בעזה. בלי הדרן עולים משתתפי הערב ל"עברנו לצפון", המסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות.
דרושה חתיכת יומרה על מנת להרים מופע כזה, ודרוש וואחד כישרון כדי לבצע אותו באופן כה מרשים. לשבן יש משניהם, ובשפע.
