לא משנה כמה נעשה את עצמנו בליינים במסיבה, יש משהו אמריקאי פנימי בחגיגות 50 שנה ל'סאטרדיי נייט לייב', וכישראלים שלא נולדו להורים ש"עשו סקס מול התוכנית שאתם צופים בה עכשיו מהמחשב שלכם בעבודה", כמו שהגדירה איימי פוהלר – לא נבין עד הסוף. הרעמים הנלווים – כולל הסדרה התיעודית המצוינת על SNL – מתגלגלים גם כאן, אבל בסופו של דבר SNL נותרה רוב הזמן זרה ומוגבלת עבור קהל שלא צפה בה ממעונותיו בקולג'.
זה אולי מה שגרם למגיבים מסוימים לכתוב ש'ארץ נהדרת', לכאורה הגרסה המקומית, עולה על המקור. מדובר באי-הבנה מצערת, כי הדמיון בין שתי התוכניות נעצר בעובדה ששתיהן מציעות מערכונים מצולמים מול קהל. ועדיין, יש משהו חד ועגום בהבנה שמוליד פרק שלם בסדרה על תולדות SNL, המוקדש למערכון More Cowbell, שנחשב לאחד הגדולים ביותר בתולדות התוכנית.
המערכון הזה הוא מופת קטן של היצמדות לזוטא תרבותית – הקלטת הלהיט Don’t Fear the Reaper של להקת בלו אויסטר קאלט – ויציאה משם לנונסנס וסלפסטיק קיצוניים המבוססים על כלי ההקשה הידוע כפעמון פרה שמתנגן בשיר. זה מערכון מצחיק מאוד וחסר פשר לחלוטין ובמובהק. הוא על-זמני וכולו טמטום טוב לב ועשוי בכישרון, שאינו נופל במאום מרגעי הנונסנס הטהור של מונטי פייטון במיטבה.
האם יש לו מקבילה מקומית? ה-מערכון של 'ארץ נהדרת', אם תתעקשו, הוא כנראה 'מלחמת האזרחים' של שאולי, או הפילוסים במטוס או לא-בא-בלובה; מערכונים הנטועים לעומק בבורות הסחי הישראלי, בפוליטיקה ובחברה, בשנאה ובפערים.
זה, אולי, ההבדל העצום בין מדינה מוכת מלחמות וייאוש לבין מדינה שיכולה ומוכנה להקדיש זמן לנונסנס גמור. במילים אחרות: רוצים להבין איפה אתם חיים? תסתכלו על הדבר הכי מצחיק שיצא מהמקום ועד כמה, במקרה הישראלי, הוא בעצם עצוב.
ישראלים לא מעוניינים לצחוק משטויות; הם מעוניינים – אפילו כשהם מבקשים לעצמם אסקפיזם ובידור – להיות נטועים באקטואליה, שהיא מבחינתם לא רק כל עולמם, אלא גם כל העולם כולו, וזה אכן גשר צר ומוגבל מאוד. אולי 'הגשש' המוקדמים נגעו טיפה בנונסנס, אבל החל מ'החמישיה הקאמרית' – שכל מערכוניה הגדולים ('בואו בנים', 'הפרחים לצה"ל', 'הבנט דה ג'ואיש פיפל', 'עוד באירופה') נגעו בפצעים – לא הצליח המיינסטרים הישראלי ליהנות מחדוות השטות הגמורה. אולי, לטובתה שלה, הגיע הזמן שישראל תחזור, או תתחיל, לעשות שטויות.
