קצת יותר מ-20 שנה אחרי אלבום הבכורה של החבורה הסקוטית, נראה שבשלה העת לסיכום ביניים לדרכה של פרנץ פרדיננד. כשהאלבום ההוא הופיע ב-2004, היה נדמה שהבריטפופ שפרח באמצע הניינטיז וקמל לקראת סופן, חווה לרגע רנסנס. כשהגיע השני והלא-פחות טוב שלהם – You Could Have It So Much Better, היה ברור שזה הרכב שהגיע כדי להישאר. ב-2006, כשלמסיבה הצטרפו הארקטיק מאנקיז משפילד, כבר היה אפשר להכריז שבכל הנוגע לרוק הבריטי – מצפון הממלכה נפתחה הטובה.
הדרך שכל אחת מהשתיים עשתה מאז, הדגימה מי מהן השכילה לשרטט נתיב שמציע למאזין מעוף ולא רק כמה ריפים מידבקים. אחרי שארקטיק מאנקיז נסקו עם האלבום AM, הם שינו פאזה והוציאו אלבומים ניסיוניים יותר שניפו את הטרמפיסטים שהגיעו בשביל הלהיטים.
פרנץ פרדיננד התפתחה אחרת. באלבומה הקודם והדי מאכזב, Always Ascending, החבורה בהנהגת אלכס קפרנוס נשמעה כמו להקה שרודפת אחרי טרנדים – אלקטרו-פופ אייטיזי עולץ, במקרה שלה – במקום לייצר אותם. בהופעות בפסטיבלים בממלכה השינוי תרם לעליית מפלס האנרגיות בקהל. בהאזנות ביתיות הוא התגלה בעיקר כמבאס.
עכשיו, שבע שנים אחרי הדיסקו החנפני שאפיין את Always Ascending, קפרנוס וחבריו מבקשים להדגים לאורך 11 השירים המרכיבים את אלבומם החדש – The Human Fear – שהם שבו לצליל שלהם מתחילת הדרך.
הפתיחה עם Audacious מייצרת טעם של עוד. גם Night and Day המגיע לקראת אמצע האלבום ומציע מהלך קלידים-גיטרה נהדר, ו-Bar Lonely שנוצץ רגע לפני סופו, מזכירים את פרנץ פרדיננד הכיפית של פעם.
הבעיה היא שאלו רק שלושה מתוך 11, ויתר השמונה שכאן פשוט לא מספיק טובים, כמו למשל The Doctor שבו קפרנוס מתאר מה עובר על אדם שאושפז בבית חולים ומסרב לחזור לביתו, אבל נופל לקלישאות, או Hooked עם דרופים אלקטרוניים. The Human Fear הוא אלבום שבו קפרנוס וחבריו ביקשו להתמודד עם סך כל הפחדים האנושיים. את הניסיון עוד אפשר להגדיר כראוי, הבעיה היא שמהאזנה לתוצאה מגלים להקה שבחרה ללכת שוב על הבטוח, במקום על המעניין.
