מהפכת הדרמה המקומית, שחגגה את מגוון השבטים והעדות בארץ, דילגה כמעט לחלוטין על יוצאי ויוצאות ברית-המועצות. בכל מערכת בחירות התרחש קרב איתנים על "הקול הרוסי", אבל אין צורך אפילו בכל האצבעות של כף יד אחת כדי למנות את מספר הסדרות שהציבו במרכזן את ההמונים שהגיעו לישראל אחרי נפילת מסך הברזל. העובדה שהשידור הציבורי אחראי לאחת מהן, "סובייצקה", והוא כעת ממשיך עם "מגרש הרוסים", מהווה טיעון חזק לזכותו, שכן אלו סיפורים שהסיכוי שלהם להשתבץ בטלוויזיה המסחרית שואף לאפשרות שהשר שלמה קרעי יפסיק לשפוך ג'ורה על קיבוצניקים.
למעשה, "מגרש הרוסים" לא רק מציגה עלילה שנוגעת בעצב החשוף של הזהות הרוסית בישראל, היא גם עושה זאת באמצעות חזרה נטולת נוסטלגיה מזויפת לתקופה סוערת: ראשית שנות ה-90 ושיא ההגירה המסיבית לאחר התרסקות הקומוניזם. עבור רבים מהם זאת הייתה "עלייה" מלאת רגש ציוני. אחרים פשוט חיפשו עתיד סביר לאחר שביתם הלאומי התפרק. אבל אלה ואלה פגשו לעיתים כוונות חיוביות, לעתים בירוקרטיה אטומה ותמיד ערימות של חשדנות. "גל עצום שתופס את המולדת עם המכנסיים למטה", נשמע קולו של מוטי קירשנבאום ז"ל אומר בפרק הבכורה. המשפט מסכם את עמדת המוצא של הסדרה כולה.
הצונאמי מביך גם את יהודה (יעקב זדה-דניאל הנהדר כרגיל), בלש במשטרת ירושלים, שנדרש להבין מי רצח באכזריות אישה צעירה בשם אולה וחרת על מצחה את הספרה 37. הוא חוקר טוב ואיש הגון, אבל סבלנות גדולה לישראלים החדשים ולצרות שלהם היא לא אחת ממעלותיו. ובכל זאת, כשיהודה פוגש את אנדריי (אנטולי בליי המרשים), שמופיע בתחנה כדי לספר לו על מקרי רצח זהים ברוסיה, שהבן שלו מואשם לשווא בביצועם, המצפון שלו מתעורר ביתר שאת: גם לו יש בת, והוא היה כפסע מלאבד אותה למחלת הסרטן.
בלב הסדרה המוצלחת של יבגני רומן ודמיטרי מלינסקי, שהפרקים הראשונים והסוחפים שלה לא נופלים מהרבה יצירות בינלאומיות ומדוברות בז'אנר, נמצאת הדינמיקה המתוחה ולעיתים אפילו הקומית בין יהודה לאנדריי, שהיעדר השפה המשותפת שלהם הוא רק סמל לפערים תרבותיים ואידיאולוגיים. ההיכרות בהמשך עם מאשה (לנה פרייפלד המצוינת), מורה לתיאטרון ילדים, מהווה אף היא נקודת מפנה ביחס של יהודה, שנושא עימו מטענים של ילד שנולד במעברה והוריו רוססו בדי-די-טי. כל זה רק מוסיף שכבות ועומק לתעלומה בלשית ריאליסטית ומשכנעת, שעומדת היטב בפני עצמה אך גם לוקחת את הצופים והצופות לפינות חשוכות ומודחקות בהיסטוריה הלא-רחוקה. לא ייאמן שהיה צריך לחכות יותר מ-30 שנה כדי שזה יקרה.
בקטנה
גם מספר ימים לאחר שידורה, קשה להשתחרר מת־ חושת הקבס שמעוררת הכתבה של דניאל אלעזר בחדשות כאן 11 עם ירון צנגאוקר, אביו של החטוף מתן צנגאוקר, שניצל את הבמה כדי לעלוב בגרושתו עינב, לשמחתה של מכונת הרעל המופעלת נגדה. נטלי, אחותו של מתן, חשפה שמערכת היחסים שלהם עם האב הייתה ונותרה עכורה למדי, מה שמעלה שאלות עי־ תונאיות ואתיות שהיו חייבות להיבדק מראש כדי לחסוך הרבה מאוד כאב מיותר. זאת לא הפעם הראשונה שדברים כאלה קורים בחטיבת החדשות, וכעת נדמה שגם חילופי ההנהלה לא עזרו: לא ברייטינג ולא בהפעלת שיקול דעת. לכן התנצלות, במקרה הזה, תהיה רק ההתחלה.
