רעידת האדמה של 7 באוקטובר תרמה, בעקיפין, למעמד האישה הישראלית. היום, אף אחד כבר לא יעז לפקפק ביכולת התפקוד של נשים בעורף וגם בחזית. אבל עד לפני שנה וחצי חיילות לא חצו את גבול ישראל. התמרון בעזה היה הפעם הראשונה שבה נשים לחמו במדינת אויב.
ועכשיו, תכירו את רס"ן ירדן קורץ – 31, במקור מירושלים ובהווה משוהם – שלא שאפה לנפץ את תקרת הזכוכית שמעל ראשה. היא עשתה היסטוריה תוך כדי תנועה, בהיותה האישה הראשונה שמשרתת כקצינת לוגיסטיקה חטיבתית בשריון, שמאז 7 באוקטובר מתמרנת בשלוש חזיתות – עזה, סוריה ולבנון.
4 צפייה בגלריה
("איפה שהלוחמים יהיו אנחנו נהיה, ולא משנה מה הסיכון". קצינות הלוגיסטיקה מימין: סרן נעה טייב, רסן ירדן קורץ, סרן דנה יגזאו, סרן מאי פוקר | צילום: אביגיל עוזי)
נכנסת ללבנון? את אמיתית?
"את רצינית?" היא מצננת את התלהבותי. "כולנו היינו גם שם. אנחנו אחראיות לכך שכל לוחם בקצה יקבל את כל הציוד הנדרש כדי להילחם בצורה הטובה והבטוחה ביותר. זה התפקיד".
כשהצלמת אומרת לה "סיימתי איתך, את משוחררת", ירדן פולטת "יש!" שסוחף את שלוש אחיותיה למדים, קצינות לוגיסטיקה בפלס"ם (פלוגת סיוע מנהלתית) של חטיבת 188 שכוללת שלושה גדודי שריון וגדוד הנדסה. "מה שקורה כאן עכשיו הוא אירוע חריג", מכריזה ירדן. "זה רגע היסטורי, הכי לא מובן מאליו".
את לא מגזימה קצת?
"זאת התמונה. אני הבחורה היחידה בצה"ל שעושה תפקיד של קצינת לוגיסטיקה בחטיבה מתמרנת, אין עוד בנות שעושות את זה, וסביבי יושבות שלוש מפקדות פלס"ם, ואין עוד צוות כמונו, לא בחי"ר ולא בשריון. אנחנו החטיבה הראשונה והיחידה בצה"ל שבה הפיקוד בידי נשים בלבד".
"להתכלב כמו החיילים"
הפיקוד הנשי לא נולד בעקבות המלחמה. כשירדן נכנסה לתפקיד, לפני שנה וחצי, לא היו לה רק בנות כמפקדות פלס"ם, והבחירה בהן לא הייתה מגדרית. "הבאתי אותן מפני שהן מאוד טובות וצפיתי את התגובה. גם כשאני סוכמתי לתפקיד היו רבים שהרימו גבה ותהו איך בחורה תהיה קצינת לוגיסטיקה של חטיבה, איך היא תחצה את הגדר, איך היא תתכלב כמו החיילים".
איך?
"הסביבה שעוטפת אותנו מאוד גברית, כל אחת מאיתנו חיה סביב גברים ואנחנו גם ישנות לצד הלוחמים. אנחנו בתוך שטח הלחימה, חוות ירי ואש, שוות בין שווים, וצה"ל מכיר בנו כתומכות לחימה. בשנה וחצי האלה היינו בכל מדינות האויב שצה"ל נלחם בהן, וכל מקום זה תוואי שונה וקרקע שונה ואויב שונה ומכשולים שונים, ולהכניס משאיות לתספוק לוגיסטי זה לא תמיד הדבר הכי פשוט וקל. את צריכה לדעת איך לרתום אלייך גם את הנהג שפוחד להיכנס לשטח אויב ואיך להוציא לפועל את התוכנית. בזכות הלביאות האלה, חטיבה 188 מתמרנת כבר שנה וחצי ללא הפסקה, ואף לוחם לא עצר בגלל לוגיסטיקה. אם לחייל בקצה יהיה מה לאכול, אם יהיו לו דלק ותחמושת ומקום לישון והוא יחייך בהכרת תודה – זה בזכות הבנות האלה וזה שווה עולם".
"תראו מה קיבלתי", סרן מאי פוקר (24) מאמירים מנופפת בצג הסלולרי שלה. "זו הודעה שנכנסה לפני רבע שעה ממ"פ שיושב בתוך סוריה. הוא מודה לי על האוכל החם שהלוחמים שלו קיבלו היום בצהריים, והלב שלי התרחב מנחת. זו התשובה לשאלה למה אני עושה את מה שאני עושה. הלוחמים שבפנים מסכנים את החיים שלהם יום-יום ושעה-שעה, וארוחת צהריים חמה – מה שנראה לנו כמו הדבר הכי קטן וטריוויאלי — עבורם היא לא משהו ברור מאליו".
"פעם זה היה נדיר לראות אישה כמפקדת פלס"ם, היום זה כבר להפך, יש כאלה שמעדיפים אישה", טוענת סרן דנה יגזאי (25) מראש-העין, שמאחוריה תואר ראשון (ניהול לוגיסטיקה וכלכלה) במסגרת העתודה. "למה מעדיפים נשים? לדעתי, זה מפני שיש לנו יכולות הנעה שונות מאלה של גברים, אנחנו יודעות להניע אנשים ולהניע משימות. מי שיודע לזהות ולאבחן את הכישרון הזה – עף על זה".
עיניה נוצצות כשהיא מתארת תקרית שהיא לא מסוגלת למחות מזיכרונה. "באזור ראש השנה הייתי בנסיעה מנהלתית עם שני קצינים שלי ונהג. הכנסתי קצין חדש לתפקיד, הלכנו לטפל בתקלות בטנקים, שגרה. איפה שהלוחמים יהיו אנחנו נהיה, ולא משנה מה הסיכון. זו הדירקטיבה שלנו".
דירקטיבה?
"סליחה, מילה צבאית. זאת תפיסת העולם שלנו. אין דבר כזה שהלוחם יהיה בשטח אויב ואנחנו לא נהיה. הלוחם תפקידו להילחם ותפקידנו לתספק, ולא משנה באיזו דרך. כבר קרה שנסעתי בתוך טנק או בהאמר, הפעם זה היה במשאית. נסענו בשיירה בהר דב עד שהאויב זיהה אותנו על הציר וירה עלינו נ"ט, שבדרך נס פיספס אותנו בכמה שניות. בתוך הרכב עפנו קדימה, קיבלנו מכות מכריות האוויר, הייתי בזעזוע של כמה שניות וזהו, את צריכה לתפקד כמו לוחם. אין הנחות. מה הצעד הבא? אנחנו לא יודעים איפה האויב מסתתר, יכול להיות שהוא קרוב אלינו ואולי רוצה לנסות לחטוף מישהו מאיתנו והמצב יסתבך".
אמא'לה! מה עשית?
"נכנסתי למוד של לוחם, ממש הרגשתי איך נכנסת לתוכי איזו רוח קרבית. אחרי שרסיסים עפו על הרכב והתגלגלנו, הסתכלתי סביבי כדי לוודא שהפקודים שלי בסדר וכפיתי על עצמי להתאפס ומהר. לא הייתה לי ברירה, הייתה לי אחריות עליהם. כשראיתי שהכל בסדר, עצרנו ופרקנו מהרכב בטקטיקה של לוחם שנכנס לאיתור בתוך בית בלבנון. כל פרט חייב להיות מחושב.
"נתתי פקודות חדות וברורות כדי שלא יתבלבלו. 'חטפנו נ"ט, לצאת מהרכב כמה שיותר מהר, קחו איתכם הכל ותתחילו לרוץ לכיוון המוצב'. לא היה שם פרומיל אחד של רגש. הם ירדו ואני נשארתי אחרונה כי זאת האחריות שלי. אני אשאר אחרונה גם אם אהיה זאת שבסוף תחטוף. רצנו לכיוון המוצב. בקשר כבר דווח שחטפנו נ"ט וחשבו שיש פצועים. עצרנו באיזו קרחת יער, בחושך, והתחלתי לגעת בפנים של החיילים, לבדוק להם את הראש, לוודא שאין דם. טיפלנו בעצמנו והלכנו ארבעה ק"מ בחושך מצרים, עם וסט ונשק וקסדה, כדי לקבל מענה רפואי למטה, חששו שיש לי זעזוע מוח. העובדה שנשארתי אחרונה כדי לשמור שהאנשים שלי לא ייפגעו יצרה בינינו אמון לדורות".
הדחף לפקד ולתת מעל ומעבר נובע אצלה מאהבת הארץ. ליתר דיוק, המולדת. משפחתה של דנה עלתה מאתיופיה בשנות ה-90 והיא השנייה שנולדה בארץ הקודש. "גם אחותי הגדולה, הצברית הראשונה במשפחה, היא קצינה בקבע, רב-סרן. זה מה שראינו בבית. הוריי הקריבו הרבה יותר ממני כדי לחיות בישראל ומבחינתי, זה המעט שאני יכולה להקריב. כשהלוחמים מקבלים אוכל חם בשיא הקור זה סיפוק הרבה יותר גדול מבילוי במסיבה או מטיול בחו"ל. אין לזה מחיר".
סיפרת לאמא שלך על התקרית בלבנון או שהבוקר היא תלמד על כך מהעיתון?
"אמא שלי חיה בהתקף חרדה מתמשך, אבל היא יודעת שזאת אני ושהיא לא יכולה למנוע את זה. היא זאת שגידלה וחינכה אותי להיות ג'דעית עם ביצים של בת יענה. מגיל צעיר אהבתי להוביל, הוריי הגיעו לכל טקס של הענקת דרגה, מפוצצים מגאווה, והם יודעים שהשירות שלי הוא לא תותים עם קצפת".
"סמכתי על הלוחמים שלנו"
"כשאני שמה את הסלולרי על מצב טיסה אמא מבינה שאני לא בארץ", מספרת סרן נעה טייב (26) מחפציבה, שהחלה את דרכה הצה"לית כלוחמת בתותחנים. "עשיתי שירות של שנתיים ושמונה, יצאתי לקצונת לוגיסטיקה, וחלמתי להיות בשריון. למה? כי הכי מעניין שריון. בנוסף, אנחנו משפחה של אנשי צבא. אבא שלי רק חיכה שיקראו לו למילואים, עכשיו היינו יחד בלבנון כמעט שנה שלמה".
איזה תוסף תזונה הורייך מזגו לך לשוקו?
"משהו טוב, כנראה. אני מורעלת. בתחילת המלחמה נכנסנו למבצע לוגיסטי בעזה והיה חשש לחדירת מחבלים למוצב של הגדוד. עצרנו את התספוק לכמעט ארבע שעות, זה המון, ומצאתי את עצמי תקועה שם, בתוך מבנה, שומעת מלא ירי וטנקים ובשמיים ראיתי את הרחפנים שמחפשים את המחבלים. ברור שהבטן שלי התהפכה, אבל סמכתי על הלוחמים שלנו שימצאו אותם. להגיד לך שזה היה נעים? לא, אבל אחרי כמה ימים חזרתי לתוך עזה. אנחנו יודעות להתמודד בסיטואציות, יש לנו עור של פיל".
איך "עור של פיל"? את כזאת יפה ועדינה.
"אנחנו שומרות על הנשיות שלנו. לק ג'ל פעם בשבועיים. חובה. לק ג'ל זה לנפש. כשהיינו בלבנון מצאנו מישהי בקצרין וכשהיינו בעזה מצאנו מישהי באשקלון. לא משנה איפה תשימי אותי, אני אמצא. באופקים יש לנו תופרת שמומחית בהצרת מכנסיים. ולכולנו יש תכשיטים על הידיים. טבעות, עגילים, שרשראות. אנחנו הנשיות החדשה".
"רגע, רגע", ירדן מוחה, "בתחילת המלחמה לא היה שום דבר. לא ציפורניים ולא גבות ולא שפם". עכשיו, היא מודה באשמה, היא שומרת את תיק האיפור שלה ברכב. "יש לי נהג ואני מתאפרת בנסיעה".
"לוחמות מטופחות", מסכמת נעה. "לא הורדתי את התכשיטים גם כשנכנסתי ללבנון עם נשק, וסט וקסדה".
"לי תמיד יש בושם בתיק", אומרת דנה. "כולם מזיעים ורק לך יש ריח טוב כאילו שיצאת מהמקלחת. זה עוזר לי לשמור על השפיות, זה מזכיר לך שאת בן אדם, שאת צריכה לשתות קפה בבוקר, בשקט, לפני שמתחיל הבלגן, וגם לשים אודם".
על הקמיצה של דנה נוצצת טבעת אירוסין. "אמרו לי להוריד אותה לפני כניסה למבצע לוגיסטי, אבל אני לא מורידה. בקרוב החתונה. אנחנו כבר שנה וחצי ביחד. אם לא היינו מכירים בצבא, בכלל לא הייתה לי אופציה לזוגיות".
למה? אתן לא יוצאות הביתה?
"בתחילת המלחמה סגרנו ארבעה חודשים בבסיס", מספרת מאי, "וכבר הפסקתי לספור כמה פעמים יצאתי בשישי ובשבת בבוקר החזירו אותי לבסיס. המג"ד מתקשר לפני ארוחת שישי, 'צריך שתחזרי', ואני לא שואלת מה ומי, מוציאה את המדים שעוד לא הספיקו להתייבש, לוקחת את הרכב ונוסעת. בתנאים האלה אפשר להכיר? אבל אני טוטאלית על הצבא ומאוד אוהבת את מה שאני עושה. יהיה לי מספיק זמן להשקיע בחיי האישיים".
"אל תדאגי, הוא יגיע", מטיפה לה ירדן, שמעליה, גם בדרגה וגם בגיל. "בסוף כולם מגיעים. צריך סבלנות בחיים".
ירדן, זה מה שאת אומרת גם לעצמך, דקה אחרי 30?
"רוב החברות שלי, בנות גילי, כבר נשואות עם שני ילדים. אני בין הבודדות שעדיין רווקה, וברור לי שבגלל התפקיד שמכתיב את אורח החיים שלי אני ב'דיליי' מבחינה זוגית. אבל אני לא מתחרטת לרגע מפני שאני עושה משהו מאוד-מאוד ערכי שנותן טעם אחר לחיים. במהלך השירות עשיתי שני תארים, הראשון במינהל עסקים ושוק ההון והשני ביהדות. ידעתי מה התפקיד, ידעתי מה אני הולכת לעשות וידעתי שבמשך שנתיים אתן את כל כולי. פתאום הגיע 7 באוקטובר ונקראתי לדגל ואני עם הלוחמים. אני אמורה לסיים את התפקיד בקיץ ועוד לא חושבת קדימה. לאן מועדות פניי? לשטח, אין מספק כמו שטח. אני כבר מכורה".
ולא, ירדן מדגישה, היא לא לחוצת חתונה. "אני יודעת שבסוף יגיע הגבר שירצה להיכנס איתי למערכת יחסים למרות הטרפת. אם הוא ירצה באמת הוא יידע איך להיכנס ואני אדע איך לשלב".
לא מפריע לכן שרבים מבני גילכן משתזפים, ברגעים אלה, בחופי תאילנד כאילו אין מלחמה?
"שכל אחד יעשה מה שלדעתו נכון לו וטוב לו", אומרת מאי, "אני לא מסתכלת על אחרים".
"לא לכולם זה מתאים", אומרת נעה, "יש כאלה שנלחצים. למזלנו, יש במדינה שלנו מספיק אנשים שזה מתאים להם".
"כשאת עוברת חוויה מסכנת חיים, כמו בתקרית עם הנ"ט", מספרת דנה, "יש לך קושי נוסף. את לא יכולה לצאת הביתה ולחשוב ולעכל. את עוברת מאירוע לאירוע, מטרללת אחת לשנייה, למרות שאין לך דקה לעצמך ואין לך אוויר לנשימה, כי אין לך ברירה. היה לנו אירוע מטלטל. איש מילואים נהרג בבסיס מכטב"ם, והיו לידו חיילים ועד היום יש בהם פגועי נפש ואת צריכה להיות האמא והאבא שלהם. את לא יכולה לתת לעצמך רגע בתוך כל זה כי אין. אם את לא תחזרי לשגרה אף אחד לא יחזור לשגרה. אם לא תגידי 'ממשיכים קדימה' אף אחד לא ימשיך. גם אחרי הלוויה בצהרי יום שישי את חוזרת לבסיס כי את הדוגמה האישית".
את מטפלת בעצמך?
"כשהמדינה במלחמה זה מרגיש לי קצת מוזר ללכת לטפל בעצמי או לדבר ולפרוק. אין לי זמן. אני מעדיפה להתעסק בשוטף. המפקד שלי אמר לי פעם משהו שהולך איתי, שהתרופה הכי טובה היא להישאר בשטח, עם האנשים. מדי פעם עוברות לי בראש מחשבות על היום שאחרי, כשאלמד להירגע, אבל אני רואה את עצמי בצבא גם כאמא לילדים, בעזרת השם. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר משמונה עד חמש. אין מסגרת שהיא יותר אנושית וחברתית מהצבא, ואין מסגרת שבה את באה לידי ביטוי יותר טוב מהצבא, ואין מסגרת שיותר מקרבת מהצבא. מלחמה או לא מלחמה, את תמיד משפיעה ותמיד משמעותית. אין את זה באזרחי".
"ברור שהמלחמה משפיעה עלינו מבחינה נפשית", מעידה ירדן, "איבדנו המון חברים והמון מפקדים וקצינים בכירים, זה מבגר, ויש ימים שבהם אני נדרשת להשקיע מאמצים בלהרים את עצמי ולדהור קדימה. גם כשהמצב קשה ומדכא אנחנו ממשיכות בכל הכוח, יחד עם הצער והכאב, כי אנחנו צריכות להיות יותר חזקות מהכל. כי צריכים אותנו. הרגע. עכשיו".
