לאחד השירים המוצלחים באלבום החדש של שי המבר קוראים "בינג' ודיכאון", ובו היא מספרת במיומנות (וגם בהומור) על הקשיים של אשת לוחם, ששוקעת בספה מול הקרבות של "משחקי הכס" בעוד אהובה נמצא במלחמה האמיתית – עזה – ואולי לא יחזור ממנה. ובכן, גם "עוד יום במזרח התיכון", אלבומה השלישי של המבר, הוא מעין דרמה שאמנם נעדרת דרקונים אך בהחלט יש בה דמות ראשית עגולה ומעניינת, שבאמצעותה ניתן להתחבר לחוויה של נשים רבות בישראל זה יותר מ-500 ימים. וכמו בסדרות שאיתן המבר מעבירה את הזמן עד שתוכל לנשום, גם את האלבום הזה קשה לעצור מרגע שמתחילים.
לבד מהכתיבה של המבר – שמושפעת מהסגנון שהנחילה קרן פלס לפני 20 שנה, אבל יש בה גם מידה נאה של תחכום וחספוס שלא בהכרח אפיינו את המודל – השירה שלה באלבום אחראית לחלק ניכר מהאפקט שהוא מותיר: את הגעגוע, את חוסר האונים ואת ההיסחפות המדוכדכת אחרי פנטזיות בטלוויזיה בשירים כמו "ערה", "מדבר" ושיר הנושא, המבר מתעלת מבחינה ווקאלית לכיוון שמזכיר את המלודרמה המפורסמת של דיקלה, רק בנימה יותר חולמנית-מתקתקה. מאידך, היא משכנעת גם ב"בבית הריק", שמציג רוק מלוטש שהיה יכול לעבוד גם כסינגל של אוליביה רודריגו.
בכלל, שיתוף הפעולה בין המבר למפיק המוזיקלי ניר מימון (שותפו הקבוע של דודו טסה, שגם תרם לחן דודו-טסאי ל"בגלמה וכינור") מעניק ל"עוד יום במזרח התיכון" את התוקף של האלבום כסיפור שלם; כזה שגם אם הוא נוטה לחזור על עצמו, יש כמעט בכל פרק אלמנט אחר שלוכד את האוזן, וכן סיום מהדהד ("עברית") שמותיר חותם של יצירה מגובשת. ודווקא מכיוון שיש להמבר מה לומר, וגם את הכישרון לעשות זאת, לא ברור מה הטעם לדחוף קאבר ל"החיטה צומחת שוב": כשם שעל חשיבותו ויופיו של השיר אין צורך להכביר מילים (בוודאי לא מאז 7 באוקטובר), גם הביצוע של המבר לא מעלה ולא מוריד, ולכן לא היה טעם לשלבו. כפי שאפשר להבין מהשירים המקוריים שלה, המבר אולי מלאת חששות, אבל מסתדרת מצוין בכוחות עצמה
