על החטופות והחטופים. הכל כבר נאמר. עת למעשים. חובתה העליונה של הממשלה להשיב את החיים והמתים, ובהקדם. אולי טראמפ וויטקוף נשלחו ממעל לסייע בכך ולדרבן. ושוב הוכח – אמת עצובה ושמחה כאחת – שיש ערך לצעקה ציבורית גדולה ומרה. בשעתו התנהל ויכוח לגבי יהודי ברית-המועצות לשעבר, האם לפעול למענם בדיפלומטיה שקטה או במאבק פומבי, וההכרעה לפומבי הוכיחה עצמה. החפץ חיים, גדול התורה הליטאי משכבר בפסיקה ובמוסר, בקריאתו לתחנונים לפני הבורא, כותב "והנה חזינן (רואים אנו) גם בימים אלה שבמדינה שסובלים אנשי המדינה מאוד מחוקות וגזירות הממשלה, בנוהג שבעולם שמתכנסים חבורות חבורות ושולחים שלוחים ומליצים ואין נותנים דומיה עד שתמלא הממשלה תביעותיהם". הוא הבין את ערך הלחץ הפומבי. ולהבדיל, אסור לשקוט אצלנו עד שישובו החיים לביתם והמתים למנוחתם. לנשמות בני ביבס ועוד אני אומר קדיש בתפילה מדי יום.
על רוחו של עם. מול הרוע המפלצתי שאנו חווים באויב הדמוי נאצי – גורל משפחת ביבס הוא הסמל, כל עין דמע – ישנה רוח נפלאה של עם ואזרחים בישראל, בהזדהות עם הקורבנות, מי שעונו ושבו ומי שלא זכו, עד קצווי העצב. הרוח הזאת מזכירה את ראשית המלחמה. היא אוצר יקר המתגלה בשעות משבר ומזכיר כי לא אבדה תקוותנו. ויוזמות מעמיקי חשוב, לתיקון הסחי הקשה בחלקים במערכת הפוליטית, מעודדות לעתיד טוב יותר.
גברת המהפכה המשפטית בשינוי אדרת. הממשלה והכנסת שבו לסורן ומקדמות חקיקה, מהפכה, כמו ועדת הבחירה לשופטים ונציב התלונות נגד שופטים ודיינים, שתרבה פוליטיזציה ותוריד איכות. המנגנונים המסורבלים המוצעים, והכל כדי להרוס את הקיים, מערכת מפוארת גם אם לא מושלמת, אינם יכולים לצערי להוסיף אלא לגרוע. הייתי רוצה לצפות מחברות וחברי הכנסת בקואליציה לשאול עצמם בטרם ירימו אצבע כמעט אוטומטית, האם המוצר שייצא מתחת ידיהם ישפר ויועיל – או שמא להפך? האם תהא אוזנם כרויה לביקורת עניינית ומקצועית? ולהבדיל, שר המשפטים לא זכה בטורים אלה למילים טובות רבות. הנה אחת: הוא מקדם את הפיכת חוק איסור צריכת הזנות (הוראת שעה) לחוק קבוע. כמי שתמך בחקיקה כזאת עוד כיועץ משפטי לממשלה וסייע למאמץ לחוק הנוכחי, יישר חילו של השר. על הזנות כתבתי בשעתו "עד קצווי הבושה", כי היא נוגדת לערכי כבוד האדם הבסיסיים.
על הקיבוצים ועל לוחמי המגזר הציוני-דתי. הרב דב לנדו ממנהיגי "הזרם הליטאי" הכפיש באופן מביש את המגזר הציוני-דתי. השר ד"ר שלמה קרעי מצא לו את הקיבוצים כיעד ללשונו המשתלחת, אותם כינה "מדושני עונג". בפסק דין נזדמן לי לכתוב בשעתו "הקיבוץ הוא מיצירותיהם המפוארות של היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל, ורשם דפי מרכזיים בתולדות העם והמדינה", לרבות הפרחת השממה בספר, בכל הגבולות. השר מכריז גם על הדחת היועצת המשפטית לממשלה, על פי הבטחה משר המשפטים. זהו מאמץ להפיל עוד שומרת סף, בדהרה לעבר מדינת ההפקרות. הכיפה שעל ראשי התביישה שגם לנדו וקרעי חובשים כיפות. במחשבה שנייה, אולי הכיפות שלהם צריכות להתבייש בפני בורא עולם וגם בפני החפץ חיים שלחם נגד לשון הרע – על לשון הרע ושפיכות דמים מילולית היוצאות מפיהם.
למען אחי ורעי. הרב מנחם הכהן, שראשיתו חרדי ירושלמי והמשכו ציוני, ראשיתו ברבנות הצבאית והמשכו חבר כנסת ממפלגת העבודה – יצור נדיר, ולימים רבה של יהדות רומניה, פירסם זיכרונות; "למען אחי ורעי". דורות ייחודיים מולידים דמויות ייחודיות. ברכבת ההרים שבה טולטל העם היהודי בדורות האחרונים סיפורי חיים שלא יכלו להיכתב מראש, בספינת הכלל או בסירת היחיד. סיפורו עתיר המעש של הרב הכהן הוא כזה, כשל רעייתו פרופ' דבורה הכהן חוקרת העליות והביוגרפית של הנרייטה סולד. ילדיהם מירון, אביעד וחגית הם לתפארת מדינת ישראל. כחובב אנקדוטות והומור מושבע אציין כי הספר מצטיין גם באלה, כאישיות המחבר. עד מאה ועשרים!
החפץ חיים, גדול התורה הליטאי, הבין את ערך הלחץ הפומבי. יש ערך לצעקה ציבורית גדולה ומרה. עכשיו עת למעשים. אסור לשקוט עד שישובו החיים לביתם והמתים למנוחתם