זכות ההתערערות / מעבר לאהבה, שותפות גורל וגאווה על מסע שנמשך שבעה עשורים, בלט בהספד של יוכבד ליפשיץ לבעלה עודד ז"ל משפט מטלטל: "חטיפתנו ומותך מערערים אותי", אמרה ליפשיץ, "לחמנו כל השנים למען צדק חברתי, למען השלום. לצערי חטפנו מכה קשה מהאנשים שעזרנו להם בצד השני".
במילים פשוטות וישירות ביטאה ליפשיץ תחושה שרבים ורבות ב"מחנה השלום" מתקשים להתמודד עימה מאז 7 באוקטובר. לא מדובר ב"מתפכחים" שהחלו לדקלם מסרים כגון "אין חפים מפשע בעזה" והתנפלו בתאווה על גחמת הטרנספר של נשיא ארה"ב, אלא באנשים שעדיין מאמינים שלא תיתכן אפשרות אחרת מלבד הגעה לפיוס כלשהו; כזה שיאפשר לשני עמים לחיות בביטחון יחסי (שווייץ כבר לא תפתח סניף במזרח התיכון) ובכבוד מינימלי (גם אהבה גדולה לא תשרור בין הירדן לים) תחת הסדר כזה או אחר (שתי מדינות, מדינה אחת, קונפדרציה, שבוע-שבוע, ווטאבר). הזעזוע העמוק מהאלימות הברברית של חמאס, בשיתוף אוכלוסייה עזתית, לקח מליפשיץ לא רק את חירותה, את אהבת חייה ואת קהילתה: הוא גם שמט את הקרקע האידיאולוגית שעליה צעדה, והשאיר אותה תלויה באוויר.
החדשות הרעות (ספוילר: אין חדשות טובות) הן שהריחוף חסר האונים הזה, שמתעצם גם בגלל הבגידה הפוליטית והאינטלקטואלית של אגפים לא קטנים בשמאל המערבי, לא עומד להיעלם. נדמה שלא במקרה, ליפשיץ לא דיברה על שיקום היחסים עם "האנשים שעזרנו להם בצד השני". לעומת זאת, השגריר הבריטי ייחל לכך ש"הפשע המחריד הזה לא יגרום לנו לאבד את התקווה לעתיד טוב יותר".
ובכן, ייתכן שקצת מאוחר מדי בשביל זה, גם משום שהפשע המחריד חשף צביעות וריקבון מוסרי אצל מי שנתפסו כבני הברית של הליפשיצים במאבק לצדק חברתי ולשלום. אפשרות ריאלית יותר היא פשוט להכיר בכך שלפעמים אין ברירה אלא להתערער, וזה לא מעיד על שקיעה בייאוש ובטח שלא על התפרקות מערכי ליבה ואובדן צלם אנוש. זאת פשוט המציאות, והיא נוטה בשנה וחצי האחרונות להיות די מחורבנת.
רגב על החוף / בערך באותו זמן שעודד ליפשיץ הוטמן באדמת ניר עוז, שרת התחבורה כבר דהרה ליעד הבא: התנחלויות בעזה. "אני רוצה להציע בקבינט הקרוב להוסיף מטרה (למלחמה)", אמרה מירי רגב בכנס של קבוצת "בשבע", "הגיע הזמן להחזיר את מה שממשלת שרון נתנה במתנה לחמאס".
ראשית, מדובר באירוע חריג: רגב נכחה בישראל. לא עניין של מה בכך עם לו"ז הטיסות הצפוף שלה, בעודה חשודה בפלילים ואשמה מעל לכל ספק בניהול כושל של משרד חשוב. אגב, ברור שרגב גם טרחה להחמיא ל"תוכנית" של טראמפ ולציין ש"החוף של עזה מהמם": אם האמריקאים ישלטו שם, היא יכולה לשריין לעצמה עוד נסיעה לחו"ל.
שנית, נחמד לראות שדוברת צה"ל בעת ההתנתקות ממשיכה במלאכת שכתוב ההיסטוריה הלאומית (חמאס לא שלט בעזה בעת ההתנתקות) והאישית (היא זאת שטינפה על המתנחלים והאשימה אותם ב"התנהגות ברברית ועבריינית") כדי להתחנף לבייס. בשיא חוצפתה – נכון לכתיבת שורות אלה, מדובר בעניין נזיל למדי – רגב טענה שהמשיכה בתפקידה כי היא "מתנגדת לסרבנות". לא ברור איך עמדה זו מסבירה מדוע בחרה להמשיך בשירות קבע פעיל במקום להתפטר ולהחליף את מדי הבי"ת בחולצה כתומה. או שאולי בעצם צו מצפונה לא הכביד עליה כל כך: אם אין לך מצפון, הוא לא יכול להעיק.
בית הקרקס / גם השבוע המשיך משפט נתניהו להגדיר מחדש את ז'אנר הדיסטופיה הסאטירית, כלומר מציאות מבהילה וכביכול בלתי נתפסת שמתהווה לנגד עינינו וגולשת למחוזות גרוטסקיים, המותירים את הצופים והצופות הנורמטיביים להתבוסס באומללות משועשעת. בפרק של השבוע הוזעקו קצין בדרגת אלוף ואזרח שהוא "הממונה על הביטחון במערכת הביטחון" (או בכינויו מטיל האימה: המלמ"ב) כדי להסביר לשופטים הנכבדים, שבעצמם נראה כאילו מייחלים שמישהו יגאל אותם מייסוריהם ובלבד שלא יצטרכו לשמוע עוד פעם אחת את המילה "וואלה" או להתחנן בפני הסנגור עו"ד עמית חדד שיואיל בטובו להתקדם, מדוע הנאשם בנימין לא יכול להמשיך בעדותו למחרת: מתברר שהוא במקרה גם ראש הממשלה שאמר שאין לו בעיה לעשות את שני הדברים במקביל, שזה נכון בערך כמו שהביטוי "שונא מתנות יחיה" תקף לגביו.
ובהינתן שהפארסה הזאת לא הולכת לשום מקום – היא אפילו לא זוחלת – לא נותר אלא להביט עליה בהשתאות, לתהות מי עוד ייגרר לתוכה (אפילו את הקורבנות של משפחת ביבס נתניהו שירבב לשם ביום קבורתם) ולאחל לכל ילידי פברואר 25': "כשתגדלו יהיה צבא וגם מלחמות, אבל אולי לא משפט נתניהו".
בשלוש מילים / צער ללא סוף.
משפט השבוע
"המשטרה פתחה בחקירה נגד חשוד, שהעלה סרטונים הכוללים התבטאויות בוטות במהלך הופעותיו, מהן עלה חשש להפרת שלום הציבור" (דוברות המשטרה מנמקת מעצר של סטנדאפיסט ערבי ובדרך עושה צחוק מהדמוקרטיה)
עמלת סוכן / תוכניות תרבות לא נמנות עם הז'אנר שזוכה למות בשיבה טובה. והנה, "סוכן תרבות" של כאן 11 כבר חוגגת שבע שנים של שיחות עומק ודיונים מחכימים בהובלת קובי מידן מדי יום שישי אחר הצהריים, לעיניהם של מעט מאוד צופים וצופות, שגם להם מגיעה פינה קטנה ונידחת של אינטליגנציה. למעשה, "סוכן תרבות" מצליחה היכן שרבות נכשלו גם בזכות הגב של שידור ציבורי: להיות חלל חם ובטוח לאנשים שבשבילם תרבות בטלוויזיה לא מתחילה ובטח שלא נגמרת ב"ערב טוב עם גיא פינס".
