במשדרים שליוו את הבאתם לקבורה של שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל בלטה הכמיהה להתייחס לאירוע גם כמיצג מרגש של "אחדות". מראה הציבור שהתקבץ בכיכר החטופים בתל-אביב ובצידי הכביש לאורך מסע ההלוויה, תואר כנחמה לא פורתא בכלל מול הצער, הכאב וחוסר האונים. "יום של אחדות", אמר תמיר סטיינמן בחדשות 12, כאילו שזה המסר המרכזי, מעל רגשות כמו אבל וזעם. אחרים דאגו להדגיש את הניגוד הכוללני והפשטני בין "הפוליטיקאים" ובין "העם", כאילו שהקשר ביניהם לא נקבע דרך התהליך שקרוי בחירות, וכשהרוב באמת רוצה בשינוי התנאים – הוא גם יודע איך לדרוש זאת.
אפשר להבין את הבלבול בין שיברון לב קולקטיבי, המלמד על אנושיות וסולידריות (שאין לזלזל בהן), לבין "אחדות", שהיא מושג הרבה יותר מורכב, נזיל ושביר. מלכתחילה זאת גם הנטייה של כלי תקשורת עם דנ"א ממלכתי, שתופסים את עצמם ברגעים כאלה כמי שתפקידם הוא גם לבטא את הדופק: בין אם באמצעות קריינות בנוסח טקס יום הזיכרון בתיכון (אצל עמליה דואק ועופר חדד למשל) או בעזרת התייפחות בשידור, גם הרבה אחרי שהאירוע הסתיים (אצל לוסי אהריש ברשת לדוגמה). באופן דומה, גם להגיד "אחדות" ולהתמוגג ממנה מייצר את אפקט ההזדהות המזכך.
אבל זאת לא אמת. הלוויה לא הייתה מופע של "אחדות", שממילא לא יכולה לשרור כשיש צד שכופר בקיומם של כללי משחק (למשל: הקמת ועדת חקירה ממלכתית נוכח מחדל בסדר גודל תנ"כי), אלא מקסימום הפסקת אש הומניטרית. למעשה, הלוויה עצמה אף הכילה ביקורת על הפסאדה: אם הייתה "אחדות", עופרי ביבס לא הייתה צריכה לומר לגיסתה ושני אחייניה ש"יכלו להציל אתכם אבל העדיפו נקמה".
בדבריה הנוקבים והמטלטלים, עופרי לא הפנתה אצבע ישירה כלפי הציבור. אבל השאלה מי "יכלו" ומי "העדיפו" לא אמורה לתת מנוח, שכן הנקמה הייתה אופציה מועדפת על רבים ורבות בזמן אמת, בהם גם המרכז הפוליטי, צמרת הצבא ומרבית התקשורת, שלא דיברו על "נקמה" אלא על "לחץ צבאי". היא עדיין מועדפת גם על חברי הפאנל בערוץ 14, שנעמדו לדקת דומייה לפני שהמשיכו לדרוש את חידוש המלחמה, גם במחיר חייהם של החטופים שנותרו מאחור.
כהרגלו, היה זה דני אלגרט שתקע סיכה חדה בבועה. "זה מסע הפסד", אמר אחיו של החטוף איציק אלגרט לגיא פלג ב"שש עם" של חדשות 12, והסביר שהמחוות למשפחת ביבס ראויות וחשובות אך הן לא מכסות על כישלון המאבק. גם לא מצג שווא של "אחדות" מדומה.
בקטנה
"היימנוט: תיק פתוח", סרטו של יוסי אלי ברשת על היעלמותה של היימנוט קסאו, הוא לא מוצר הדוקו הכי מלוטש וקוהרנטי שנראה על המסך לאחרונה, אבל יש בו די והותר שאלות. קצות חוט והמחשה של אוזלת היד המשטרתית כדי להשאיר את הפרשה המזעזעת הזאת בתודעה. מן הסתם הסרט או הסדרה המונומנטליים בנושא יגיעו בהמשך, ואפשר רק לקוות שזה יקרה אחרי שהתעלומה תיפתר ושהסוף לא יהיה רע ומר.
