לפי הנתונים של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה רשומים בארץ כ-540 אלף עסקים עצמאיים, קטנים ובינוניים. 60% מהם לא מעסיקים עובדים שכירים, פחות מ-3% מעסיקים בין 20 עד 100 עובדים. מצבם הכלכלי הורע בחמש השנים שחלפו, תחילה בשל מגפת הקורונה, עכשיו בגלל המלחמה והשלכותיה. מחזיק אותם בחיים האשראי; נזקקים לו כ-40% מהעסקים הקטנים, שרובם ויתרו כליל על תוכניות להרחבת הפעילות העסקית. הם רוצים רק לנשום, להחזיק את הראש מעל המים. האם המערכת הפיננסית משרתת כראוי את צרכיהם? לפי סקר אחרון של הסוכנות לעסקים קטנים, התשובה שלילית: 40% מהזקוקים למימון מתלוננים בקביעות על מחנק אשראי משמעותי, כלומר על סירוב של מערכת הבנקאות המסחרית לבקשותיהם בנימוקים/תירוצים כאלה ואחרים. נדחים על ידה הם מגיעים לבסוף למגזר האשראי החוץ-בנקאי, היקר מאוד, או שפושטים רגל. "המוני עסקים קטנים", אומר יונתן ברנד, מנכ"ל אולטרה פיננסים, מוסד פיננסי חוץ-בנקאי מוביל לעסקים קטנים ובינוניים, "פושטים רגל הרחק מהזרקורים, בלי שהציבור מודע לכך. זו מגפה כלכלית שקטה".
הישועה שהייתה אמורה לבוא מהבנקים הדיגיטליים החדשים לא התממשה, לדעתו. ברנד: "ענף הבנקאות נהיה פחות תחרותי, פחות משרת את הלקוח מן השורה ואת העסק הקטן והבינוני. מבחינת הבנקים הגדולים זה פשוט לא מספיק משתלם. הרווחיות שלהם בשיא, התחרויות בשפל".
הדרישות החדשות של בנק ישראל להלימות גבוהה יותר של ההון העצמי, יחד עם שורה של צעדי חקיקה יוצאי דופן במסגרת תקציב 2025, כמו קנס על רווחים לא מחולקים ("שיפגע עוד יותר ברצון של עסקים קטנים ובינוניים להשקיע ויגרום להאטה במשק היצרני", מזהיר ברנד) ותקנות חדשות של רשות המסים, עליהם דיווח עמיתי גד ליאור, ינחיתו ביחד "מכה ניצחת על עוד רבבות עצמאיים ועסקים קטנים".
בנק ישראל מצידו הנחה השבוע את הבנקים המסחריים כקבוצה להקצות השנה 1.5 מיליארד שקל להטבות והנחות ל"לקוחות מהמגזר הקמעונאי". ברשימת ההטבות: ריבית יותר גבוהה על עו"ש, יותר נמוכה על משיכות היתר והנחות בעמלות. המתווה של בנק ישראל נועד למנוע חקיקה בנקאית אגרסיבית, חפוזה ומסוכנת של הכנסת, אך אין בו מענה למחנק האשראי של העסקים הקטנים. ברנד: "הבנקים ימשיכו להתחמק ממימון עסקים קטנים ובינוניים והענף הפיננסי החוץ-בנקאי לא יגדל לכדי תחרות של ממש. מחנק האשראי המתעצם יגביר את החשש שעסקים נוספים יקרסו ויכביד עוד יותר על קבלת מימון ועל מחירו. נוצר כאן מעגל מכושף הרסני". הטרגדיה של העסקים הקטנים לא תרד מהבמה.
כן צמחנו
השבוע פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את סיכומי הכלכלה הישראלית לשנה שחלפה. זו הייתה, כך דווח בתקשורת, שנה מאכזבת: בהשוואה ל-2023 התוצר ב-2024 גדל רק ב-1% והתוצר לנפש אפילו ירד ב-0.3%. לא מפתיע לפיכך שהסיכום הוכרז כעדות חותכת לכך שהמשק "התכווץ זו השנה השנייה ברציפות".
אלא שהמשק לא התכווץ אשתקד. מאותם הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתברר שבמשך 2024, מתחילת השנה עד סופה, צמח התוצר הריאלי ב-5.5%, כלומר ב-2.8% לנפש. התרחבות משמעותית, לבטח לא התכווצות ונסיגה. לשם השוואה: במשך 2024 גדל המשק האמריקאי ב-2.5%, הקנדי ב-1.7%, משק האיחוד האירופי ב-1.1%, הבריטי ב-1.5%, הצרפתי ב-0.7%, האיטלקי ב-0.5% והגרמני ב-0.2%.
כאן עולה השאלה איך ליישב בין מה שנראה כסתירה בנתונים. את התשובה מספק המושג הסטטיסטי "השפעת קצה". בקצה 2023, ברבע האחרון של אותה השנה, פרצה מלחמת חרבות ברזל. הפעילות הכלכלית הריאלית קרסה, גויסו מאות אלפי מילואימניקים ומאות אלפי אזרחים פונו מיישובי הגבול בדרום ובצפון. בתחילת 2024 היינו בהחלט משק על הקרשים; במרוצת הרבעים הבאים התרוממנו. הפעילות הכלכלית והעסקית התחדשה, ההשקעות הריאליות והצריכה הריאלית עלו במהלך 2024 ב-14% כל אחת. ועדיין, בגלל נקודת המוצא הנמוכה – "השפעת הקצה" הנ"ל – הרמה הממוצעת של רוב המדדים הכלכליים החשובים ב-2024 גבוהה רק במעט מרמתם הממוצעת ב-2023. זה המחיר הכלכלי של הקונספציה האסונית שקדמה ל-7 באוקטובר 2023.
כאשר באים לתאר את מצב המשק בשנה כלשהי, כשרוצים לשקף את הרמה של התוצר, הצריכה וההשקעות, עדיף להשתמש בממוצעים שנתיים. כאשר רוצים לסכם את הדינמיקה של המשק, את ההאצה או ההאטה בצמיחתו, עדיף להציג את קצב השינוי במרוצת השנה. אין כאן סתירה, יש רק פרספקטיבות שונות. כדי למנוע מניפולציות פוליטיות, רצוי לדווח על שתיהן.
אמריקה נגד היהודים
נושא הסרט המדובר "ברוטליסט" (215 דקות הקרנה נטו), עטור השבחים והמועמד ל-10 פרסי אוסקר אינו קפיטליזם ואינו אדריכלות ולכן גם אינו העימות הנצחי בין בעל המאה לבעל הדעה, כפי שנכתב, למשל, בביקורת ב"הניו יורק טיימס". הנושא המרכזי של הסרט הוא שנאת היהודים הסמויה והגלויה באמריקה הנוצרית אחרי מלחמת העולם השנייה. המסר שלו ציוני עמוק, בלתי ניתן לטשטוש, נזעק במפורש: ליהודים אין מקום תחת השמש שבו ירגישו בבית, גם לא באמריקה הליברלית והחופשית כביכול, זולת ישראל. זולת ירושלים. העולם האמריקאי רקוב, אלים, מושחת ומתחת לשכבת הנימוס מאוד אנטישמי. במיוחד העולם הנושא את תפילותיו לצלב הנוצרי.
מבקרת הקולנוע של "הניו יורק טיימס" לא חריגה במאמציה להתעלם מהנרטיב היהודי-ציוני של הסרט ולתייג אותו כיצירת קולנוע המספרת (עוד פעם) על "המתח הנצחי בין אמנות למסחר", או בין השאפתנות של האמן האנוכי לשאפתנות של הקפיטליסט היהיר. יש גם מוטיב כזה בסרט, אבל הוא רק סיפור כיסוי לעימות המהותי המתחולל בו בין שני אבות-טיפוס. בין התעשיין והמיליונר הריסון לי וואן בורן – ארי גבה קומה, בהיר עור, מתנשא, סוטה ברוטלי וגזען סמוי – לבין לאשלו טות', אמן יהודי מזרח-אירופי ארוך אף (שבור), רזה מאוד, נירוטי, חרדתי ושורד שואה. זה הקונפליקט, זה הציר עליו נסוב הסרט המתכנס לבסוף לאמירה הברורה לפיה רק בישראל ימצא האמן היהודי הרדוף את ביתו. את ארצו. את חירותו. במקומות אחרים הוא יהיה נטע זר, רדוף ואנוס. האם לכך התכוון היוצר והבמאי של הסרט בריידי קורבט? יצירות אמנות מדברות אלינו בזכות עצמן, בכוחות עצמן, בלי תיווך של יוצר או מבקר.
לקראת טקס פרסי האוסקר בתחילת השבוע הבא, פירסמה קבוצת אדריכלים ואדריכליות מובילים בארה"ב מנשר זועף נגד תפיסת האדריכלות בסרט ובמיוחד נגד מבנה הבטון הכבד והפרובוקטיבי – סוג של מתנ"ס מקומי – שטות' מתכנן ומתחיל (בסרט) לבנות במימון התעשיין ואן בורן. אלא שהמבנה המתוכנן אינו סתם "ברוטלי" ו"פוגעני". בזיכרון היהודי הקולקטיבי הוא מעלה את התמונות של משרפות במחנות ההשמדה הנאציים כשאת הארובות פולטות העשן מחליפים עמודים של צלב נוצרי-פרוטסטנטי. בסרט עצמו נאמר שהמבנה יהפוך את הגבעה ל"מקום למות בו" ושהחדרים הקטנים שלו מדמים תאים במחנה הריכוז וההשמדה בוכנוואלד. טות' נכלא שם.
עם זאת, כיצירת קולנוע "ברוטליסט" איכזב אותי. עלילתו לא מצדיקה, לדעתי, את אורכו. יש בו, מלבד משחק די מלאכותי של אדריאן ברודי בתפקיד לאשלו טות', עומס יתר של סמליות, של בימוי נפוח וגדוש חשיבות עצמית, של לחישות באפלה, צילומים חתוכים וסקס מיותר ברובו. קיצורו לחצי היה מיטיב עימו, מחייב את יוצרו לוותר על חזרות מתמשכות ומקטעי בימוי משעממים. סצנת האונס הגברי כל כך סימבולית עד שכבר אינה מתקבלת על הדעת.
"ברוטליסט" כבר זכה בפרסי קולנוע יוקרתיים בתחרות גלובוס הזהב והוא כאמור מועמד לאוסקר בקטגוריות רבות. האם יזכה? ייתכן, אף שעכשיו זו לא עונה נוחה ליצירות קולנוע הנושאות מסר ציוני, ועוד במשך שלוש שעות פלוס של צפייה.
