חטיבת המחקר באמ"ן היא המעריך הלאומי שלנו: היחידה האיכותית שתפקידה בצה"ל הוא לצפות פני עתיד. כאשר שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן דנים בשאלות מי בעדנו ומי נגדנו, מי נערך למלחמה ומי מורתע, מי מסוגל ומי לא מסוגל – הניירות של חטיבת המחקר מדברים מגרונם. זה המצב, למרות שלאורך השנים, בצמתים קריטיים, החטיבה נכשלה בהערכותיה שוב ושוב. בראייה היסטורית היא הנביא שהתבדה, האורקל שהכזיב. למרות זאת, היא הכתובת שאליה חוזרים כולם.
התחקיר הצה"לי על חטיבת המחקר עד 7 באוקטובר ובמהלכו, קטלני. שני הקצינים שהציגו אותו בפניי – הוא תת-אלוף במילואים, היא רב-סרן במילואים – תיארו תמונה שחורה משחור. "אנשים מוכשרים, קבוצה מצטיינת, שחיה מחוץ למציאות", אמר הבכיר. "כישלון נורא".
13 חוקרים עבדו על התחקיר. עמד בראשם תא"ל (מיל') איתי ברון, שהיה ראש חטיבת המחקר בעבר וחזר ועמד בראשה בחודשי המלחמה הראשונים. הצוות עמל על שתי עבודות: הראשונה מתארת איך התכונן חמאס למלחמה; השנייה מתארת מה הבינו בזמן אמת בחטיבת המחקר. התשובה היא שלא הבינו דבר: תהום בלתי ניתנת לגישור פעורה בין מה שהתרחש בעזה לבין מה שניתן היה להבין ולמה שהובן בפועל.
הצעתי לחוקרים דימוי: נהג פונה בצומת ימינה במקום שמאלה, ומאותו רגע מאבד את היעד גם אם כל ההחלטות שלו נכונות.
לא, אמרו. זה לא מה שהיה. נניח שהנהג שלך יצא מתל-אביב לירושלים. הוא טועה בצומת הראשון. אחר כך הוא רואה מימינו ים, מתעלם וממשיך לנסוע; הוא רואה מדבר, מתעלם וממשיך לנסוע. עשר הזדמנויות היו להם להבין שטעו, ואת כולן החמיצו.
מה שעורכי התחקיר למדו בדיעבד הוא שיחיא סינוואר והקבוצה סביבו הגיעו כבר ב-2017 למסקנה ששחרור פלסטין, כלומר השמדת ישראל, הוא מטרה בת-השגה. ההסדרה היא מאמץ משני, מהלך לשיפור מצבה של האוכלוסייה האזרחית שהפך כנראה בהמשך לתרגיל הונאה. את התוכנית הצבאית שיצאה לפועל ב-7 באוקטובר פיתח חמאס מאז 2016.
התהליך בחמאס נפתח בזיקה לבניית המכשול. מכיוון שישראל עתידה לחסום את האפשרות לתקוף אותה מהתת-קרקע, נדרשת תוכנית אחרת. התוכנית היא להכריע בקרב, על הקרקע, את אוגדת עזה.
אירועי שומר החומות, שהתפרשו בישראל כניצחון וכמהלך מרתיע, התפרשו אצל סינוואר הפוך: יש לחמאס מסוגלות להילחם ולנצח. "תחושת המסוגלות פוגשת את המחשבה על מערכה רב-זירתית: זה מרתק", מתארים הקצינים. "ישראל תותקף מלבנון, מעיראק, מתימן, מאיראן. כאשר חיזבאללה יפלוש מצפון, וחמאס מדרום, המלחמה תתנהל בין חדרה לגדרה. היא תביא לשחרור פלסטין".
ב-2022 סינוואר מתלבט פעמים אחדות אם להפעיל את התוכנית, ומחליט להמתין. במאי 2023 הוא מחליט לבצע בחגי תשרי. על התוכנית ידעו בטהרן ובביירות; ידע עליה כל חמאסניק בעזה. אבל על 7 באוקטובר ידעו רק אחדים. בגלל ביטחון מידע נמנע סינוואר מלסגור דברים.
האם יצא למלחמה בגלל העימות בישראל סביב המהפכה המשטרית? החוקרים לא מצאו עדות לכך, אבל נזהרים מלשלול את האפשרות מכל וכל. אם הייתה למשבר השפעה, היא הייתה שולית, הם קובעים.
כל התיאור הזה הוא חוכמה לאחר מעשה. כך גם ההמשך, תיאור הכישלון של חטיבת המחקר. אין ערובה שעורכי התחקיר לא היו נופלים לאותם בורות, והאחראים לכישלון לא היו מתמנים לחקור אותם: זאת הטרגדיה. חלק ממנה.
עשר טעויות קריטיות
"הכישלון לא היה תאונה אקראית, ברבור שחור", אומרים עורכי התחקיר. "הוא היה נטוע עמוק בתרבות העבודה של חטיבת המחקר, בשיטה, בתפיסה. ייקח שנים להשתחרר מהתרבות הזאת".
עוד אמרו: "היה כאן כשל מודיעין קלאסי, כמו פרל הארבור, כמו ברברוסה. אבל הכישלון קשור גם למהפכת המידע. כל גופי המודיעין חשבו אותו דבר. החשיבה האחידה הייתה צריכה להטריד. הם לא הוטרדו".
בינואר 2023 מעבירה החטיבה שקף לשר הביטחון. "חמאס מורתע", נאמר בו. ב-20 בספטמבר, כשבועיים לפני ההתקפה על העוטף, חטיבת המחקר מפיצה מסמך שמתאר את חמאס בהווה ובעתיד. "להערכתנו", כותבת החטיבה, "אסטרטגיית חמאס לשימור השקט ברצועה יציבה בטווח הנראה לעין".
זאת הייתה טעות הניווט הבסיסית. לפי התחקיר היו עשר הזדמנויות להבחין בה.
• הראשונה, עצם עלייתו של סינוואר לשלטון, בפברואר 2017. החטיבה מלבישה עליו את ההבנות שהיו לה על קודמו, חאלד משעל. במקום להבין שהיה מהפך, היא התעקשה על ממשלת המשך.
• ב-2018 הגיעה לחטיבה ידיעה ראשונה על תוכנית חמאס, ובעקבותיה הייתה ההחמצה השנייה: הנייר שנכתב בחטיבה מפרש שמדובר לא בתוכנית מבצעית אלא בשאיפות לבניין כוח. כך גם ב-22 ביוני 2019, כשהתוכנית מוצגת כהערת שוליים בעמוד 63 של מסמך.
• ההחמצה השלישית הייתה לאחר אירועי שומר החומות. סינוואר הבין שהוא מסוגל; בחטיבה היו בטוחים שהוא מורתע.
• הרביעית הייתה לאחר שהגיע לאמ"ן מסמך "חומת יריחו". לא הבינו שהרעיון הופך לתוכנית.
• ההחמצה החמישית הייתה הבנת שלושת המבצעים של צה"ל נגד הג'יהאד האיסלאמי. חמאס נמנע מלהגיב במסגרת תוכנית ההונאה שלו; בחטיבה היו בטוחים שהוא מורתע.
• ההחמצה השישית הייתה ההתעלמות ממסמך השלבים, שהגיע לחטיבה באמצע 2022.
• השביעית הייתה ההתעלמות מתוכנית ההתקפה הרב-זירתית.
• השמינית הייתה המכתב ששלח ראש חטיבת המחקר עמית סער לשר הביטחון גלנט. סער הזהיר מפני הדרך שבה מבין האויב את ההשלכות של הריב הישראלי הפנימי. הוא התמקד בצפון, לא בעזה.
• ההחמצה התשיעית הייתה נוכח הידיעות על האימונים שעושים בעזה 2,000 לוחמי נוח'בה. אם אין כוונה לשלוח אותם לקרב, למה מאמנים 2,000.
• ההחמצה העשירית היא הכואבת ביותר: גם בלילה ובבוקר של 7 באוקטובר לא הבינה חטיבת המחקר מה קורה בעזה.
התחקיר מונה את הסיבות לכישלון:
1. כאמור, התרבות הארגונית. אותו קושי תרבותי היה גם בהבנת חיזבאללה. "זה שידענו איפה נמצא נסראללה, לא אומר שהבנו אותו", אומרים החוקרים.
2. השיטה: היעדר סקרנות, חיפוש המטבע מתחת לפנס.
3. תפיסה שגויה של עליונות מודיעינית.
4. תיאור המציאות במושגים מעורפלים.
5. מחויבות לקונספציה.
6. פרדיגמת העליונות הישראלית.
7. פערים בהכרת האויב, דתו, תרבותו, האידיאולוגיה שלו.
8. ברגע המכריע חטיבת המחקר הייתה מחוץ לתמונה, לא רלוונטית.
הנקודה המפתיעה ביותר במסקנות החוקרים היא הדעה שלהם על השינויים שהוכנסו למערך המודיעין בעקבות מחדל יום הכיפורים. "הם הביאו נזק יותר מתועלת", אומר אחד הקצינים.
בהתאם להמלצות ועדת אגרנט, חיזקו את המחקר במוסד ובמשרד החוץ, הקימו חטיבת בקרה באמ"ן, צוותי איפכא מסתברא, ואיפשרו לכל חייל לפנות אישית לממונים עליו, עד לראש אמ"ן. "אנחנו אומרים: אם אין ספקנות, אין מקום לבקרה", אומרים עורכי התחקיר. "לא מקשיבים לה. בעקבות 7 באוקטובר הקימו באמ"ן חטיבת בקרה חדשה. אמרנו למפקד שלה: קודם תשנה את התרבות באמ"ן. אחר כך תעשה בקרה".
כותבי התחקיר מייחלים לחטיבת מחקר הרבה יותר צנועה, הרבה פחות יומרנית. "ההערכה המודיעינית היא רק השערה", הם אומרים. הכישלון המהדהד ב-7 באוקטובר הוריד ציפיות. את ציפיות היתר החליפו ציפיות חסר. הערכה שלי: בסוף כולם יחזרו אל הערכות החטיבה למחקר. לא משום שהן נכונות – משום שאין אחרות.
לא ניתן להם לגדול
פרסום התחקירים הצית מחדש מלחמות גנרלים: גם קצינים שמוכנים להודות בטעויות הגדולות שעשו, לא מוכנים שקצינים אחרים, שטעו לא פחות, יגלגלו את האחריות אליהם.
בין כה וכה, בתוך חודשיים-שלושה כולם, חוץ אולי מאחד, אמורים ללכת. המטכ"ל החדש יהיה מלא בבוגרי המלחמה וריק מבוגרי המחדל. צה"ל חלש בכל מה שנוגע לזיכרון ארגוני. אנשים מתחלפים; גם עוזריהם – עד אחרון החיילים בלשכה. לטוב ולרע, הצבא נולד כל יום מחדש.
שאלתי את אחד האלופים שעומדים לפרוש מה הלקחים שהוא משאיר אחריו. "החזקנו בתפיסות שגויות הרבה שנים", אמר, "לפחות מאז היציאה מלבנון ב-2000. אנחנו לא יכולים לאפשר לארגוני טרור לפרוח על הגבולות שלנו. לא נניח למפלצות לגדול".
זה לא פשוט, אמרתי. ראש הממשלה רוצה שקט; התושבים רוצים שקט; פעילות מתמדת לאורך הגבול תדרוש סד"כ שאין לצה"ל, תשאב עוד ועוד כסף.
והעיקר, את המפלצת אתה לא הורג על הגבול. אתה הורג אותה במהלכים מדיניים משני מציאות.
מה בתחקירים הפתיע אותך, שאלתי.
"הכישלון המודיעיני בלילה ובבוקר של 7 באוקטובר", אמר. "לא ידעתי כמה היה חמור".
עברנו על הפעילות במטכ"ל בלילה כפי שנחשפה בתחקירים, שעה אחר שעה.
בתשע בערב קמ"ן פיקוד דרום ושב"כ מדברים לראשונה על הסימנים מעזה. אלוף פיקוד דרום, ירון פינקלמן, מחליט לחכות לסיגנלים נוספים. צצים סימנים. המודיעין פוסל את כולם. בשלוש בלילה האלוף קורא להערכת מצב טלפונית. הוא עדיין בצפון. בין שתיים לשלוש מתנהל שיח בין הרמטכ"ל, בכיר מהשב"כ, חטיבת המבצעים וחיל האוויר. בין שלוש לארבע מעירים את אלוף עודד בסיוק, ראש אגף מבצעים. הוא מבקש להוסיף שני כלי טיס לכלי הטיס (כטמ"ם) שהופעל. לאורך הלילה לא הייתה הערכת מצב סדורה באמ"ן.
האירוע לא טז"מי (טווח זמן מיידי), קובע קצין המודיעין של הפיקוד. רק ב-3:10 מעדכנים את בכירי אמ"ן. יש שלושה דפוסי פעולה אפשריים, אומרים כולם: או תרגיל של חמאס, או הגברת כוננות אצלם מחשש להתקפה ישראלית, או חדירה מקומית. אף אחד לא מדבר על פלישה: התרחיש המחמיר ביותר הוא לחדירה בשמונה מקומות בלבד. האוגדה לא מוציאה התרעה; גם לא הפיקוד. בארבע מפקד האוגדה מוציא פקודה להתרחק מהמכשול ולא לבצע ספארי (פעולת מניעה בין הגדרות).
שאלתי את מה ששואלים כולם מאז 7 באוקטובר: האם הרמטכ"ל לא היה צריך להורות על צעדי כוננות בשטח, למקרה שאמ"ן ושב"כ טועים?
התשובה הייתה חד-משמעית: כשכל הגורמים המודיעיניים אומרים לרמטכ"ל שאין כלום, הוא לא יחליט הפוך. אין סיכוי.
התחקירים גילו שחטיבת המבצעים לא הצליחה לתת למטה הכללי תמונת מצב בלילה ולא הצליחה לתת תמונת מצב גם בבוקר, עד הצהריים. הבלבול למעלה השליך על הבלבול למטה: גדוד הגיע בשמונה בבוקר לצומת מעון, בדרום העוטף, לא עשה דבר, נעלם וחזר בשתיים בצהריים. הגדוד הזה יכול היה להציל את ניר עוז. מפקד החטיבה הדרומית אסף חממי נהרג מוקדם בבוקר. במטכ"ל לא ידעו על מותו עד 11:30. גם זה תרם לאסון בדרום העוטף.
בצפון העוטף התקלה הייתה אחרת: 800 חיילים הגיעו לעיר שדרות עד הצהריים. הם ראו תמונות של טנדרים בטלוויזיה וחשבו ששדרות היא המקום להילחם בו. נוצר פקק. באותו זמן יישובים ששיוועו ללוחמים לא נענו.
המשגה הגדול ביותר של אלוף בסיוק, ראש אמ"ץ, על פי דברי הסיכום שלו בהצגת התחקירים, היה שלא בנה מנגנון להפעלת הצבא במצב כאוטי, מנגנון שפועל גם כשאין תמונת מצב מסודרת. חיילים הגיעו לחזית, במה שמכונה בצבא "הצפת סד"כ". לא הצליחו להפעיל אותם בשטח.
מפקדים טובים, לא מטומטמים; עיוורון; חידלון; בכייה לדורות.
משיח נעלם
התחקירים שצה"ל הוציא לאור השבוע נעצרים בחריקת בלמים ב-7 באוקטובר: כל מה שקרה ב-17 חודשי המלחמה הבאים מחכה לספרים שייכתבו בעתיד. הרושם שנוצר בציבור הוא שב-8 באוקטובר קם והתנער מעפר צה"ל חדש, מבריק מהניילונים, גיבור וטהור. למרבה הצער, הרושם הזה נכון בחלקו – רק בחלקו.
בעקבות הסערה שהתעוררה בגלל הברחת האזרח ז'אבו ארליך ללבנון, הברחה שעלתה בחייו של לוחם גולני גור קהתי, מינה הרמטכ"ל צוות מומחים בראשות אלוף לבחון את המשמעת המבצעית בצבא. השערורייה בלבנון הייתה עבירה אחת מרבות: במהלך הלחימה נהרגו חטופים ולוחמים מאש כוחותינו, בלתי מעורבים נהרגו במספרים גבוהים, שכונות וכפרים נהרסו ללא פקודה, רכוש נבזז והושחת ועוד. העולם נחשף לתופעות האלה כאשר חיילים הפיצו ברשת סרטונים חתרניים, וכאשר הדביקו למדים שלהם תגים פרטיים – הפופולרי ביניהם, "משיח". לא צבא הגנה לישראל, צבא משיח לישראל.
כצפוי, הצוות מצא שבמהלך יותר משנה של לחימה התרופפה המשמעת: גילוי מרעיש. הוגשה שורה של המלצות צפויות, שכצפוי, התקבלו בברכה וזכו למנוחת עולמים במגירה בלשכת הרמטכ"ל. אשר לאירוע בלבנון, שלושה חודשים וחצי עברו מאז, צה"ל כבר מזמן לא שם, ומצ"ח עדיין חוקרת.
זאת לא המשמעת, כותבים פרופ' יגיל לוי וד"ר זאב לרר מהמכון לחקר יחסי חברה-צבא באוניברסיטה הפתוחה. בתוך צה"ל מתנהלים מאבקי זהות. הם מסמנים שתי קבוצות שמקדמות את המאבקים האלה – החרד"לים ומי שהם מכנים "לוחמי הצווארון הכחול". במונחים פחות אקדמיים, הסמוטריצ'ים והבן-גבירים.
"להתנהגות החריגה יש ממד של חתירה תחת הסדר הצבאי", הם קובעים. "אירועים כמו ענידת תג משיח, החצנת השקפות פוליטיות ברשת החברתית ואפילו חריגה מהוראות הפתיחה באש מביעים התנגדות של חיילים לסמכות הפיקודית או לערכי הצבא המוצהרים. זאת פעולה קולקטיבית שמתנהלת בתוך הצבא. לחיילים שפועלים לפי הדפוסים האלה יש מכנה זהותי משותף ודעות ניציות. בולטים ביניהם הזרם החרד"לי ומזרחים מסורתיים".
לוי ולרר משוכנעים שמדובר במרד. "ענידת תג משיח היא לכאורה עבירת משמעת, אבל היא איננה ביטוי לאמונה הפרטית של החיילים שעונדים אותו אלא סמל למרד קולקטיבי של קבוצה שחותרת להחליף את המדינה במקור סמכות דתי-משיחי".
הם מאשימים את צמרת הצבא בהדחקה של המציאות. "התחולל כאן", הם כותבים, "מעבר מאלימות מאורגנת, שהיא יסוד קיומו של צבא, לאלימות בלתי מאורגנת שלבשה מדים". במקום צבא – מיליציה.
במהלך הלחימה בעזה ובלבנון דיווחתי כאן על לא מעט הפרות של פקודות הצבא, בהן הפרות שעלו בחיי אדם. היד הייתה קלה מדי על ההדק, וצמרת הצבא הייתה חלשה מכדי להטיל מרות. תופעות כאלה היו גם במלחמות קודמות, אבל נדמה שהפעם הן היו גלויות יותר, בוטות יותר. הסברים היו בשפע: השאיפה לנקום את טבח 7 באוקטובר, טבע הלחימה בשטחים מאוכלסים, השפעת הרשת החברתית, השינויים הדמוגרפיים בהרכב כוחות המילואים.
התרסה? אולי. מרד? אני לא בטוח. לאחר שהוצגו שאלות חוזרות לצה"ל, גם שלי, מדוע הצבא שותק, ממי הוא מפחד, הרמטכ"ל אמר באחת מהופעותיו משפט אחד נגד תגי משיח. בתוך ימים, הפלא ופלא, התגים נעלמו.
