יש מקבילה אחת מובהקת בהיסטוריה הצבאית המודרנית ל-7 באוקטובר: מחדל ההפתעה הסובייטי ב-22 ביוני 1941 - היום שבו, בשעה שלוש לפנות בוקר, פלש הצבא הנאצי על מיליון חייליו לשטחי ברית-המועצות ופתח ב"מבצע ברברוסה". הצבא האדום הסובייטי נתפס לא מוכן, לא מאורגן - ונסוג בבהלה, מובס בכל החזיתות.
התבוסה לא הייתה בלתי נמנעת. לפי ספרו של ההיסטוריון דיוויד מרפי, "מה סטלין ידע", בחודשים ובשבועות שקדמו למתקפה הועברו ללשכתו של שליט ברה"מ ולקבינט הביטחון הסובייטי מעל ל-30 התרעות ופיסות מודיעין אמינות על כוונת היטלר לפלוש לארצו לקראת סוף יוני. הן זרמו מרשתות ריגול חובקות עולם, מטוקיו עד ברלין, מהלסינקי עד בלגרד. סטלין דחה וביטל את כולן, כולל מידע קריטי ששלח לו ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל.
לסטלין, לפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית ולראשי הריגול הנגדי הצבאי הסובייטי הייתה קונספציה ברורה שלפיה גרמניה הנאצית לא רוצה ולא מעוניינת לפתוח במלחמה נגדם. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מ-1939 הרי שירת את צרכיה הכלכליים של גרמניה, סיפק לה שפע של חומרי גלם החיוניים לתעשיית החימוש, מתכות נדירות, נפט ותוצרת חקלאית. שבוי בקונספציה זו, סטלין ביטל כלא אמינה את האינפורמציה שסיפקו הסוכנים שלו, שכללה פרטים מדויקים להפליא על מועד הפלישה הגרמנית, כוחה, תוכניותיה ועוד. לפח הושלכו גם הדיווחים המבוהלים של משמר הגבולות הסובייטי וגדודי התצפיתנים שלו, שראו בעיניהם את תנועות הצבא הגרמני. העיוורון העצמי של ההנהגה הסובייטית דאז איפשר לצבא הנאצי להתקדם לתוך ברה"מ במשך חודשים ארוכים, ללא התנגדות של ממש, ועלה בחיי עשרות מיליונים.
למרות המשטרים השונים, האישים והמנהיגים השונים, החשיבה השונה, האויבים השונים והגיאופוליטיקה השונה - בולטים קווי הדמיון בין המחדל הסובייטי לבין זה של הממסד המדיני-ביטחוני שלנו. שניהם התבססו על ראיית האויב הקרוב והאכזר כמי שניתן לאלף ולשחד אותו באמצעים כלכליים כדי שיוותר על יצר התוקפנות שלו, או לפחות ירסן אותו, שניהם התבססו על תפיסה שלפיה ניתן לקנות שקט בגבול, ושניהם התבססו על התמקדות בסיכונים לא ריאליים על חשבון הריאליים: הנהגת ברה"מ ראתה במערב הקפיטליסטי את האיום הגדול, ההנהגה הישראלית ראתה את האיום ברשות הפלסטינית. ראשי המודיעין הסובייטי סברו שהיטלר לא יפתח במלחמה מפני שהוא "פיקח מדי" מכדי להאמין שארצו תוכל לכבוש את ארצם. באמ"ן חשבו כך על סינוואר.
האחיזה בקונספציה מוטעית ביחס לאויב חוללה בשורות הצבא את "רוח המפקד", שלפיה אין צורך להתכונן ברצינות לאופציה של פלישה ויש להיזהר לא להיגרר לפרובוקציות. התוצאה הייתה הזנחה והפקרה כמעט מוחלטות של הגבולות המערביים של האימפריה הסובייטית ושל הגבולות הדרומיים-מערביים של ישראל. הצבא האדום התאושש מההפתעה הגרמנית אחרי כחצי שנה והתחיל להכות בפולש הנאצי. צה"ל התאושש מהפתעת חמאס אחרי יממה והעביר את המלחמה לשטחי רצועת עזה.
והנה עוד נקודת דמיון חשובה. בברה"מ לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לאסון 22 ביוני 1941. סטלין הרי נשאר, עד יום מותו, המנהיג שמעולם לא טעה ולעולם לא יטעה. גם אצלנו, ועדת חקירה ממלכתית עם סמכויות ועם שיניים לא נראית באופק.
ראשי המודיעין הסובייטי סברו שהיטלר לא יפתח במלחמה מפני שהוא "פיקח מדי" מכדי להאמין שארצו תוכל לכבוש את ארצם. באמ"ן חשבו כך על סינוואר
