בכל פעם שאני נקלע לשיחה על מוזיקה ישראלית, ומישהו שואל אותי מה כדאי לו לשמוע עכשיו, הוא מופתע מכך שעדיין יוצאים כל כך הרבה אלבומים חדשים בארץ. כשאין לי כוח למנות את כל האמנים שהוציאו אלבומים חדשים בשנים האחרונות, אני מסתפק בתשובה קצרה: אלון עדר. האיש שמאז תחילת העשור הקודם מקפיד להוציא אלבומים בקצב של בערך אחד בשנה.
עכשיו יש לעדר עוד אחד. כלומר, לו ול"להקה", ההרכב הנהדר שמלווה אותו מתחילת דרכו. קוראים לו "הדלת הפתוחה", והוא אחד האלבומים הכי טובים, יפים ושלמים שעדר הוציא עד היום, גם הודות לאופן שבו הוא נוצר.
בניגוד ללא מעט אלבומים קודמים של עדר, שחלקם היו יותר מופעי סולו בגיבוי נגנים שהם גם חברים טובים – "הדלת הפתוחה" הוא אלבום להקתי. ברוח Get Back של הביטלס הוא נוצר לאורך סשנים שבהם שולבו חברי ההרכב (יונתן רוזן, נדב הולנדר, אבנר קלמר, ספי ציזלינג ורן דרום) בכל שלבי העבודה. ב"החלום" העדין הולנדר גם שר, ו"כרמל", שכתב קלמר, בן קיבוץ בארי, מוקדש לזכרה של כרמל גת ז"ל.
גם תקופת העבודה הייתה שונה הפעם, והשלמת האלבום ארכה יותר משנתיים. הוא אמנם יצא לדרך לפני תחילת המלחמה, אבל התגבשותו במהלכה שינתה את אופיו והשפיעה עליו. לצד "כרמל" יש כאן גם את "נשמה יקרה" הפוצע, המוקדש לתצפיתנית ים גלס ז"ל שאהבה את עדר ואת להקתו. גם את חלק מהשירים כאן שעוסקים באהבה, אפשר לראות כקשורים לכאב המלחמה – למשל, "סיום של תקופה".
אין כאן רגעים חלשים, אבל יש כמה שמתעלים על היתר, ובהם "מילים, אהבה ויין" עם עיבוד המיתרים היפהפה ו"השראה היא מפה של דרך" הנפלא עם המגע הברזילאי העדין, הזורק למוזיקה שיצרו כאן בסוף הסבנטיז, מוזיקה שממשיכה להשפיע על עדר ומייצרת קו ארוך וברור בין אז לעכשיו
