גלי העלייה הרבים לישראל, יחד עם כאבי האוכלוסייה הילידית, יצרו כאן שיח בנאלי שבו הטראומות של כל קבוצה מושוות לאלה שבאו לפני ואחרי. אנחנו משווים ריסוס בדי-די-טי לזריקות דפו-פרוברה, לפקפוק אוטומטי ביהדות ולגזענות המערכתית נגד הערבים.
ההתמכרות הזאת להשוואתיות של הכאב מובילה לא רק לביקורתיות מטופשת כלפי סבלם של אחרים, אלא גם לצנזורה עצמית. למה שאדבר על מה שמציק לי, כשהתגובה האוטומטית של הסובבים אינה הכלה אלא השוואה? אולי אני באמת צריך לקבל את השאלה "רגע, אתה בכלל יהודי" - עוד לא עבר חודש מאז הפעם האחרונה שבה נשאלתי אותה, והשנה היא 2025 - בשוויון נפש?
אבל הטראומות של כל הקבוצות שמרכיבות את הארץ הזאת הן ייחודיות, ולפעמים נדרש זרקור כמו 'מגרש הרוסים' בכאן 11 כדי לגרום לנו לדבר על זה. ויש כאן הרבה מה לכאוב: מהמחסור בעובדי ציבור דוברי רוסית, דרך גזענות והומופוביה אגביות ועד לזלזול באידיאולוגיה של העולים. קלישאות? אולי, אבל אלה הקלישאות הנכונות בקונטקסט הנכון. וגם כשהסדרה מטיפה לקהל, זו הטפה שהקהל צריך לשמוע גם שלושה עשורים אחרי.
ההחלטה לעסוק בעלייה כששני הגיבורים הראשיים של הסדרה אינם עולים מתבררת כחכמה מאוד. יעקב זדה דניאל ואנטולי בליי משחקים כאן את שני הקצוות שביניהם העלייה נתקעה, ושניהם עושים את זה מצוין: הם חשדנים לא רק אחד כלפי השני, אלא כלפי הקבוצה שנמצאת ביניהם. אולם לצידם ולצד לנה פרייפלד המצוינת, הכוכב השקט של הסדרה הוא העיצוב ותשומת הלב לפרטים הקטנים, החל מהסטים המפורטים ועד לשילוב תופעות אמיתיות כמו הקהילה של עולים מכורים לסמים בליפתא. אפילו פלטת הצבעים של 'מגרש הרוסים' הזכירה לי מיידית אינסוף תמונות ילדות שיש לי מישראל בשנות ה-90 - צבעים קצת דהויים, הכל מואר אך אפלולי. דווקא פרשת הרצח עצמה הרגישה פחות כמו סיבה להיצמד למסך ויותר כמו תירוץ לקחת אותי מאפיזודה מוכרת להחריד אחת לאחרת. אולי לאחר בניית העולם הקצב יתגבר.
'מגרש הרוסים' אינה צפייה קלה, הן בגלל חומר המקור הקודר והן כי הצלקות של אותה התקופה עדיין כאן. ובכל זאת, הסיפור שהיא מספרת ייחודי וחשוב מספיק כדי שנעניק לה את היחס שהעולים לא קיבלו: למשל לשים את ההשוואתיות בצד ולתת לה זמן.
