הנאום של יובל אברהם, מיוצרי הדוקו 'אין ארץ אחרת', הקים עליו מבול של צייצנים ופרשנים מטעם עצמם. כולם קמו לשפצר ולספר מה הוא באמת היה צריך להגיד, משפט אחרי משפט: כן הזכיר את פשעי 7 באוקטובר, אבל לא את חמאס. כן אמר 'חטופים', אבל לא ניסח את דעתכם על תולדות הסכסוך. ובכלל, איך הוא מעז להביע ביקורת על מדינה שממנה הוא לא לקח שקל כדי לעשות סרט. הם רק שכחו דבר אחד: הוא עשה סרט, לא קיבל מימון מישראל, ולכן לא חייב לייצג אותה ואת הנרטיב השולט. גם אם אתם מאוד רוצים שיגיד דברים אחרים.
היה רגע יפה ועצוב בזכייה ובתגובה אליה: רגע יפה כי שני ישראלים (אברהם ורחל שור) זוכים בפרס הקולנוע החשוב מכולם - בסך הכל זכו עד היום שישה, כולל נטלי פורטמן - ואחד מהם פונה לפלסטיני (באסל עדרא) וקורא לו "אחי". הוא מעדיף לדבר על פתרון שאולי רוב הציבור בישראל לא מאמין בו, אבל ניתן גם להעריך את המאמץ והתקווה שהציע. אפשר לחשוב שאברהם אמור בקרוב לשבת בוועדת חוץ וביטחון, או שהוא האחראי להפקרת ניר עוז.
וזה היה רגע עצוב כי שוב הוכח כמה התגובות של רובנו אוטומטיות, ובעיקר איך מאז עידן מירי רגב עברנו מביקורות סרטים ותרבות לביקורות טקסים. היצירות עצמן לא חשובות, אפילו לא הטיעונים, אלא הכמה-כמה, מי הכניס למי והאם זה היה מספיק חזק. עניינית, מתחשק להזכיר לאנשים שהם מוזמנים לצפות בסרט ולהביע את דעתם (נזכיר שהצפייה חינמית ברשת). ואם הנאום כל כך מפריע לכם, אתם מוזמנים ליצור סרט, לזכות באוסקר ולנאום את שעל ליבכם. הטכנולוגיה קיימת.
