הסופר חיים באר, שיצירות רבות שלו, בהן "נוצות", "עת הזמיר" ו"חבלים", נחשבות לאבני דרך בספרות העברית, ציין ב-9 בפברואר יום הולדת 80, אבל המצב במדינה לא מאפשר לו לחגוג. "אם החיים היו שקטים, אפשר היה לעשות חגיגות, אבל הם רחוקים מזה", הוא אומר. "עם זאת, כשהציעו לי לקיים ערב לכבודי, הסכמתי. אני לא בטוח שאפשר לחכות לגיל 90. אני חרד. עולה בי השאלה אם העם היהודי מתאים לנהל מדינה. מדאיג אותי שהמפעל שאני אחד מבוניו עלול להינטש או לשנות את פניו".
אתה עד כדי כך מודאג?
"כן. אני משווה את המצב למלחמת יום כיפור. הייתה לי אז חוויה איומה. הייתי ביחידת קבורה בסיני וחזרתי עם דיכאון עמוק, אבל הייתה לי תקווה שאזכה לראות שינוי, התעשתות. ראיתי שדיין וגולדה היו בדיכאון. היום אני רואה מנהיגים באופוריה. כשהתחילה המהפכה המשפטית, הייתי מאוד בלחץ. אמרתי שזה מתכון לקטסטרופה, אבל לא תיארתי לעצמי שהקטסטרופה תהיה כל כך קשה.
"הייתי השבוע בשבעה על עודד ליפשיץ ומשפחת ביבס. היו שם אנשים דתיים, ורציתי לשאול אותם, 'מצוות ניחום אבלים היא חשובה, ואתם מקיימים אותה, אבל מצוות פדיון שבויים לא פחות חשובה, אז למה אתם לא דואגים לזה?' חזרתי משם מדוכדך. לאנשים האלה יש לב רחום וחנון, אז איך הם לא עושים את זה?"
חשבת לכתוב ספר שיתכתב עם המציאות?
"כשהשואה קרתה, אף סופר לא כתב, חוץ מאורי צבי גרינברג. אנשים היו בשוק. אני לא יודע מה יולידו הימים האלה. אני עכשיו כותב ספר, ולצורך הכתיבה הייתי בגרמניה, ובלילה, במלון, האפליקציה של פיקוד העורף השמיעה צפצוף, כי הייתה אזעקה באזור מגוריי. התעוררתי במלון בגרמניה וחיפשתי ממ"ד. אני בדאגה עצומה. אני חולם בלילות על החטופים. חרד להם ולא ישן בלילות. אני מרגיש את השלשלאות ברגליים שלי. אני ממש מרגיש שקשרו לי את הרגליים".
האירוע לכבוד באר יתקיים ב-23 במארס בבית אריאלה בתל-אביב בהנחיית ציפי גון-גרוס ובהשתתפות פרופ' חיים וייס, לאורה ריבלין, אלון פרידמן וקרן טננבאום
