היועצת המשפטית לממשלה טרחה לפרסם השבוע מסמך התנגדות לפשרת דדי שמחי ויזהר שי, שהפכה לפשרת גדעון סער ויריב לוין. אפשר להתווכח על ההצעה. היא לא מושלמת. אבל לא עברה דקה מרגע שפורסמה, ומקהלה אדירה הגיבה באופן פבלובי. נגד. נגד. נגד. קשה היה להבחין בין ראשי המחאה למשפטנים הבכירים. הם הפכו לגוש אחד. והגוש הזה טעה. משום שמשפטנים אחרים ורציניים, שאין להם שמץ של קשר או אהדה לקואליציה הנוכחית, אמרו שמדובר בהצעה שהיא נסיגה רבתי מהיוזמה המקורית להפיכה משטרית. הם לא קיבלו אותה ככתבה וכלשונה. אבל הם קבעו שהיא בסיס לדיון רציני. זה מה שאנחנו צריכים.
הבעיה היא שכאשר גלי בהרב-מיארה מאפשרת למבקרים שלה לקרוא לה "קפלניסטית", כלומר אויבת הממשלה ובעיקר ראש הממשלה – היא משחקת לידיהם. משום שהעמדה שהיא הביעה לא הייתה משפטית. זו הייתה עמדה פוליטית. אפשר למצוא נקודות זכות בהצעה. היא סירבה לראות אותן. היא הצטרפה לעדר שמשלם פה ושם מס שפתיים על הצורך ברפורמה, אבל בפועל מתנפל בחמת זעם על כל הצעת פשרה. אף פעם, אבל אף פעם, הבכירים הללו לא מצאו לנכון להתייחס בענייניות להצעות הפשרה.
1 צפייה בגלריה
(נתניהו במליאה השבוע. יציאת שליחו של טראמפ לשיחות עם חמאס היא סטירת לחי לראש הממשלה | צילום: רפי קוץ)
כך שהביקורת על היועצת מוצדקת. ביקורת. לא הדחה. משום שאלה לא ימים רגילים. ההפיכה המשטרית נעצרה מיד לאחר 7 באוקטובר. היא נעצרה בצדק. גם תומכי ההפיכה המשטרית הבינו שנפל דבר. הם הבינו שישראל במצב חירום. הם הבינו, גם אם לא הודו, שהם גרמו לפגיעה בחוסן הלאומי. מיד לאחר 7 באוקטובר הייתה התייצבות רבתי. החוסן הלאומי שודרג. ביחידות הקרביות הייתה התייצבות של 130 אחוז. קפלניסטים וביביסטים הפכו ביחד לאגרוף הברזל של ישראל.
אנחנו כבר לא שם. כבר הרבה מאוד זמן שרוב הציבור רוצה שלושה דברים. שחרור החטופים, ועדת חקירה ממלכתית ושוויון בנטל. בלעדיהם החוסן הלאומי ימשיך להיחלש. יכול להיות שאין מנוס מחידוש הלחימה. את חמאס צריך למוטט. אבל כדי שזה יקרה אנחנו זקוקים לאחדות. אנחנו זקוקים לקונצנזוס. אנחנו זקוקים להתייצבות מלאה.
ומה עושה הקואליציה? מה עושה נתניהו? מה עושה לוין? הם מחזירים את המחלוקת. זה לא שהיועצת פטורה מביקורת. היא ראויה לביקורת. אבל כל חטאיה ילבינו כשלג לעומת הצעדים של הקואליציה הנוכחית, כמו רמיסת השוויון בנטל, כמו הפקרת החטופים, כמו החזרת ההפיכה המשטרית. אתם כבר יודעים שזה גרם נזק. אז למה, לעזאזל, אתם עושים את זה שוב, ועוד על טורבו? עד כדי כך אתם אטומים? עד כדי כך אתם מתעבים את האינטרסים של המדינה, ומעדיפים את האינטרסים של הקואליציה?
אנחנו בימים גורליים. טראמפ, כמו טראמפ, משדר מסר כפול. גם שולח את השליח המיוחד, אדם בוהלר, לשיחות עם חמאס, בצעד חסר תקדים, שהוא סטירת לחי לנתניהו, וגם נפגש עם החטופים, ומאיים שוב על חמאס. אלה ימים שבהם אנחנו זקוקים לממשלה שפויה וחכמה שלא בועטת ברוב הציבור. אין לנו ממשלה כזאת.
רק שהתיאבון לא יגדל
אין צורך לתמוך בפוטין כדי לומר שהניסיון של טראמפ לסיים את מלחמת רוסיה-אוקראינה ראוי לגישה מפוכחת. מזכיר ההגנה פיט הגסת' טען שארה"ב לבדה העבירה סיוע של למעלה מ-300 מיליארד דולר לאוקראינה. טראמפ הגדיל את המספר ל-350 מיליארד. הם הפריזו. מכון המחקר הגרמני KIEL, שעוקב אחרי ההקצבות, טוען שמדובר ב-119 מיליארד, כמחציתם לסיוע צבאי, ומחציתם להומניטרי. סך כל הסיוע העולמי לאוקראינה עומד על 383 מיליארד דולר.
זו כבר לא מלחמה. זו מלחמת התשה, שגובה מחירים אדירים בחיי אדם, בהרס ובחורבן. הדיקטטורה הרוסית, עם תמ"ג של 2.02 טריליון דולר, יכולה להחזיק מעמד. אוקראינה, עם קרוב ל-179 מיליארד – תלויה לחלוטין בחסדי המערב. זה גם אומר שמאז תחילת המלחמה, לפני שלוש שנים, קיבלה אוקראינה סכום שגדול פי שניים מהתוצר הלאומי השנתי שלה.
כך שאפשר לתהות על הפייסנות של טראמפ כלפי פוטין. אבל הכיוון – סיום המלחמה, במחיר של סיפוח שטחים עם רוב רוסי לרוסיה – הוא בהחלט הגיוני. ובתנאי שהתיאבון הרוסי לא יגדל. כך שייתכן שטראמפ הוא בריון. אבל ייתכן גם שהוא בכיוון הנכון.
בלי מחויבות לאמת
צילומי אוויר מוכיחים שהפלסטינים בנו מבני קבע במסאפר יטא רק לאחר שהוכרז כשטח צבאי סגור. הם עתרו לבג"ץ. הרכב בראשות השופט (אז) עמית קבע באופן נחרץ שטענות הפלסטינים מופרכות. למרות זאת, ולפנים משורת הדין, הוגשו לפלסטינים הצעות שהיו מאפשרות להם שימוש בשטח. הם דחו את כל ההצעות.
לעובדות הללו אין זכר בסרט "אין ארץ אחרת", למרות שמדובר בסרט דוקומנטרי. ישראל מצטיירת שם כישות אכזרית והפלסטינים – קורבנות חפים מפשע. בולדוזרים מול קשישה חביבה וילדה חמודה. הסרט זכה באוסקר בעיקר משום שהוא מציג את הזווית הפלסטינית, על תקן אמת עליונה, למרות שמדובר בעלילה. זה עולם היצירה, אין לו מחויבות לאמת. אלא שליצירה יש כוח אדיר. יותר אנשים יודעים על השואה מ"החיים יפים" של בניני, מאשר מספרים על השואה. עמיתי בנימין טוביאס כתב שהסרט נעשה במסגרת חופש הביטוי. נהדר. אז איך זה, לעזאזל, שאין אף סרט, שיהיה מועמד לפרס כלשהו, שמציג את האמת בהקשר הישראלי-פלסטיני. איך זה שאין סרט שמציג את ההסתה הנאצית – כן, נאצית – של שידורי ודוברי חמאס. איך זה שאין סרט שמתאר את קייטנות ההסתה של הנוער הפלסטיני. גם שקרים הם חלק מחופש הביטוי ובתנאי שאפשר לחשוף אותם ולהציג את האמת, לפחות באותו ווליום. זה לא המצב. קוראים לזה שטיפת מוח, לא חופש ביטוי.
יוצרי הסרטים האנטי-ישראליים הם לא "אמיצים". להפך. מדובר בעדר. ראית אחד – ראית את כולם. אותן סיסמאות. אותם שקרים. הם מתעלמים מהטרור, מתעלמים מהעובדה שהפלסטינים סירבו לכל הצעות השלום שהיו מעניקות להם מדינה, כולל את אדמות מסאפר יטא. זה לא אומר שישראל פטורה מביקורת, ולא שכל מה שרואים בסרט שגוי. יש ישראלים חוליגנים. יש גם שרים שמעניקים להם גיבוי. ועדיין, אי-אפשר להשוות את זה לחינוך הגזעני, הג'יהאדיסטי, האלים, ולרצחנות בצד השני. אבל כמה נפלא שלפשיזם הרצחני והסרבני יש יחסי ציבור נפלאים. בשם "חופש הביטוי" כמובן.
העיוות הזה נוצר על ידי אנשים שנדמה להם שהם "הומניסטים" ו"פעילי זכויות". ויורשה לי להעיר שגם בעיתון הזה זכה הבמאי הישראלי ליחסי ציבור לא רעים. אז לא רק "הניו יורק טיימס" ודומיו זקוקים לחשבון נפש.
