בנאום הראשון שלו כרמטכ"ל, שלשום, בחר אייל זמיר להסביר את מטרות תקופת הכהונה שלו בעזרת פסוק מהתנ"ך: "ארדפה אויביי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם". התנ"ך (במקרה הזה שמואל ב') הוא מקור אידיאלי לנאומים טקסיים: מצד אחד הוא הכי סמכותי שיש, דברי אלוהים חיים; מצד שני הוא הכי פחות מחייב – לא תופסים במילה מישהו שמצטט פסוק מהמקורות.
נניח לתנ"ך ונדבר אסטרטגיה: האם צה"ל עומד לפתוח מחדש במלחמה, לרדוף את כל אויבינו, מעזה עד טהרן, ולא לחזור הביתה עד להשמדתם הסופית? האם זאת התוכנית? האם יש אלטרנטיבה? איך ההבטחה הזאת מתמודדת עם טראמפ? וויטקוף? נתניהו? פוטין? סעודיה? האמירויות? החטופים?
הצגתי את השאלות האלה למקורות בתוך מערכת הביטחון וסביבתה. התשובות שקיבלתי היו מורכבות, אבל כולן התמקדו ביעד אחד: השמדתו של פרויקט הגרעין האיראני או, לפחות, הקפאתו. זה יהיה הגביע הקדוש, ההישג שיאפשר לנתניהו להכריז על ניצחון במלחמה. בשבילו הוא זקוק נואשות לטראמפ.
נתניהו היה ראש המדינה הראשון שהתקבל בבית הלבן מאז ההשבעה: הכבוד שהוענק לו בולט במיוחד נוכח ההשפלות שספג אחר כך, על אותו כיסא, נשיא אוקראינה זלנסקי, הלחץ שהופעל שם על המלך עבדאללה והגערות שחטפו ראשי מדינות אירופיות.
אבל נתניהו יודע כמה הרומן ביניהם שברירי. שתי תקריות מהעבר מטילות צל על יחסיו עם טראמפ: שיחת הטלפון שבה בירך את ביידן לאחר ניצחונו בבחירות, בעיצומו של הקמפיין השקרי שטען שהבחירות זויפו; וההתחמקות של נתניהו ממעורבות בחיסולו של קאסם סולימאני, בינואר 2020. נכון יותר, מה שטראמפ פירש כהתחמקות.
האירוע השני מחייב פירוט: סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני, חוסל מהאוויר סמוך לנמל התעופה של בגדד. המוסד סיפק מידע מודיעיני; טראמפ ציפה ליותר. כשלא קיבל, הסיק שנתניהו פחדן.
במהלך השנה הראשונה למלחמה בכירים בזרועות הביטחון שבו והציעו לנתניהו להגיע לעסקת חטופים שתחזיר את כולם הביתה בתמורה להתחייבות ישראלית להפסקת המלחמה. חמאס לא יוכל להגיד לא – לא כאשר המתווכות מפעילות עליו לחץ וכשהתמורה היא הפסקת המלחמה כשהוא שולט ברצועה.
אל תדאג, אמרו לנתניהו, חמאס יפר את תנאי הפסקת האש, הוא לא יוכל אחרת, ואז נחדש את המלחמה כשכל החטופים בבית.
נתניהו סירב. ביידן לא יאפשר לי לחדש את המלחמה, אמר, במידה של צדק. הנימוק הזה נפל לאחר כניסתו של טראמפ לבית הלבן והנחישות שלו להתיר כל מה שאסר ביידן, החל בחימושים וגמור בגירוש האוכלוסייה. רון דרמר ("קפטן אמריקה", מכנה אותו גדי איזנקוט) ואחרים העריכו שישראל יכולה לקבל מטראמפ מכתב צד שמתחייב לגבות אותה אם תרצה לחדש את המלחמה. יש מי שמעריך, וזה חשוב, שראשי המדינות הערביות המתונות יתמכו בחשאי במהלך כזה. פגיעה נוספת, אנושה, בחמאס בעזה רק תקל על נורמליזציה בין ישראל לסעודיה.
במילים אחרות, אפשר ללכת לשלב ב' בעסקה בלי פחד, להחזיר את כל החטופים, חיים ומתים, ולסגור מעגל שאין כואב ממנו בחברה הישראלית.
אבל נתניהו לא רוצה או לא יכול. המכשול פוליטי. קודם כל, סמוטריץ': הוא מאיים בפירוק הממשלה. גם אם ייתנו לו הישגים פוליטיים נוספים – סיפוח בגדה, למשל – עדיין תלויה ועומדת שאלת היום שאחרי.
גורמים ישראליים השקיעו בנושא הזה עבודה במהלך המלחמה, ניהלו שיחות עם ממשלות ערביות ועם ממשל ביידן, שהיסס והתלבט. דניס רוס, השליח האמריקאי בעבר, סייע ליוזמה. התוצאה הייתה תוכנית בלינקן, שהוצגה לעולם בינואר 2025, חמישה ימים לאחר כניסת טראמפ לבית הלבן.
בלינקן דיבר על ממשל זמני, נטול חמאס, שיישען על הרשות ועל פלסטינים מקומיים. "התוכנית הציעה מעט מדי ומאוחר מדי", הודה השבוע גורם בישראל. "צריך לכתוב אותה מחדש, עם מעורבות עמוקה של האמירויות, סעודיה ומצרים, עם כוח בין-ערבי לשמירת השלום, עם חינוך למתינות במסגדים על פי תוכנית שמפעיל באפריקה מלך מרוקו, ולמכור אותה לטראמפ. הפלסטינים יוכלו להקים ממשלת מומחים, בראשות דמות נקייה כמו סלאם פיאד, שאינו מזוהה עם הפוליטיקה של הרשות".
בלי נוכחות פלסטינית כלשהי, בלי הבטחה לחידוש התהליך המדיני, סעודיה והאמירויות לא יסכימו לממן את שיקום עזה. לא מאהבת הפלסטינים – מהחשש מתגובת הרחוב שלהן. גם למלכים יש רחוב. זאת ועוד: בלי משהו לפלסטינים ספק אם יימצאו די דמוקרטים בקונגרס שיתמכו בברית הגנה עם סעודיה.
קייב תמורת טהרן
החלופה היא להימנע מהסכם על שלב ב' ולחזור למלחמה. המחיר יהיה נורא: מותם הכמעט ודאי של 24 חטופים חיים, רובם חיילים, וכתם בל יימחה על החברה הישראלית וערכיה. אין דרך להשיג את שתי המטרות – גם להחזיר את החטופים בחיים וגם לחדש את המלחמה. זאת אשליה שנתניהו מלעיט בה את תומכיו, אולי גם את טראמפ.
יש מי שמציע לשחק צ'יקן: לספר לחמאס שוויתרנו על החטופים, שערכו של הנכס שהם מחזיקים ירד אצלנו פלאים לאחרונה, שכולנו אורית סטרוק. חמאס ייבהל ויסכים לשחרר חטופים בלי התחייבות ישראלית לסיום המלחמה. ספק גדול אם בחמאס יתייחסו לתפנית כזאת ברצינות.
כך הגענו למבוי סתום: השלב הראשון בהסכם תם, והשלב השני לא מגיע. הבית הלבן מגבה את ישראל אבל אדם בוהלר, אחד משליחיו של טראמפ, נושא ונותן בשקט על שחרור חטופים עם דרכון אמריקאי (חטוף אחד, עידן אלכסנדר, בחיים וארבעה מתים). את הידיעה פירסם העיתונאי ברק רביד. הפיצול מנוגד למדיניות הבסיסית של ישראל ושובר את המשפחות. עם זאת, כל חטוף שחוזר הוא רווח נטו.
חזרה לתמונה הגדולה: זאת ההזדמנות של השליח האמריקאי השני, סטיב וויטקוף. הפחד של מנהיגי האזור מטראמפ, מנתניהו עד השליטים הערבים, מעניק לו כוח שכנוע שלא היה לאנשי ביידן. הוא יכול לאסוף את שברי ההצעה שהעלו המצרים בפסגה בקהיר השבוע, ולהפוך אותם לחבילה מגובשת, שתכלול את שחרור החטופים ואת השליטה בעזה ביום שאחרי. התחנות הבאות יהיו סעודיה והגרעין האיראני.
טראמפ לא מחפש מלחמה במזרח התיכון: הוא מחפש דילים. בקדנציה הראשונה שלו, בהשפעתו של נתניהו, הוא פרש מעסקת הגרעין ואיפשר לאיראן להפוך למדינת סף. אחר כך אמר שאילו היה לו יותר זמן, היה גומר עם איראן עסקה חדשה.
איראן חלשה עכשיו: היא איבדה את הפרוקסים שלה, חשפה את עצמה צבאית ונקלעה למשבר כלכלי עמוק. במונחים המקובלים על טראמפ, אפשר לעשות איתה עסקה במחיר מבצע. פוטין, בעל הברית החדש, יתווך: קייב תמורת טהרן. או שבייאושה תבחר איראן לדהור אל האופציה הגרעינית, תאיים על המזרח התיכון כולו ותאלץ את טראמפ לתת גיבוי להתקפה ישראלית.
לאפשרות הזאת מחכה נתניהו. זה המזרח התיכון החדש שלו.
הבן יקיר לו
ג'יי אדגר הובר היה ראש האף-בי-איי האמריקאי 48 שנים, מ-1924 עד מותו. אורך הכהונה המפלצתי הזה ניתן לו לא בזכות הישגיו המקצועיים או חיבת הממונים עליו. נשיאים רפובליקנים ודמוקרטים תיעבו אותו וחיפשו דרכים להיפטר ממנו. הוא שרד משום שידע את כל סודותיהם הקטנים, הפרטיים. הם פחדו.
רונן בר איננו אדגר הובר. ממש לא. אבל אין להוציא מכלל אפשרות שמעל הקמפיין המפותל, המניפולטיבי, שמנהל נגדו הממונה עליו, מרחף אותו פחד. נתניהו הוא הבוס הישיר של ראש השב"כ. הוא יכול היה לפטר אותו בווטסאפ אחד. הממשלה שלו הייתה מאשרת את הפיטורים, פה אחד. אם הסקר האחרון של ערוץ 12 משקף את המציאות, הישראלים לא היו יוצאים לרחובות. רובם המכריע חושבים שבר היה צריך להתפטר מתפקידו מזמן בגלל חלקו במחדלי 7 באוקטובר.
אבל נתניהו לא מפטר את בר. במקום זה הוא משלח נגדו את צבא השופרות שלו, את צייצני הרשת ומתחכמי הטלוויזיה. הוא מוציא יום-יום דרך הלשכה שלו הודעות משתלחות, קטלניות, נגד בר ונגד השב"כ כולו. זר לא יבין זאת: ראש ממשלה מתאר את הארגון שכפוף לו כאויב שזומם להפיל אותו, את משפחתו ואת הממשלה שלו, ואף על פי כן מתעקש להפקיד בידי הארגון הזה, בניגוד לרצונו, את חייו של בנו יקירו. הבן מנהל ממיאמי, פלורידה, את קמפיין הרעל נגד השב"כ, ומאבטחי השב"כ דואגים שלא יאונה לו כל רע. עד כדי כך אין למשפחה אמון בשב"כ; עד כדי כך יש לה אמון בו.
לתוך הדייסה הזו נכנסת החקירה שמנהל השב"כ, יחד עם המשטרה, ביחסים בין יועצים בלשכת ראש הממשלה לקטאר. ראשי ממשלה בעבר היו שמחים שמישהו מנקה להם את הלשכה. נתניהו נכנס לפרנויה.
מה הוא רוצה, שואלים אנשים בצדק, מה הרציונל. יש לי תשובה חלקית, מתחום הכדורסל. כאשר שחקן מתייצב לזריקת עונשין, ניגש אליו שחקן יריב ולוחש לו משפט מעליב באוזן. קוראים לזה Trash Talk, דיבור זבל. המטרה היא להוציא את השחקן מריכוז, לגרום לו לצאת מכליו. בר יתבלבל, או ישתולל, או יתפטר: זה הרעיון. פקידי מדינה בכירים, בהם ראשי זרועות ביטחון, מזמינים מפעם לפעם את ברדוגו, מגל ודומיהם לפגישות ומקווים להרגיע את הקמפיין. אין סיכוי.
בר הוא איש מרשים. כמו נתניהו בראשית הקריירה שלו, הוא יודע למלא באינטליגנציה, בכריזמה, בחן שלו את החדר. הוא ניחן במערכת ערכים ממלכתית, עצמאות מחשבתית ונאמנות לאנשים, לארגון. הוא בדרך החוצה: התנאים שהציב לפרישתו הם משאלת לב, לא עמדת מיקוח. הוא היה רוצה שהאיש שיחליף אותו לא יבוא מבחוץ אלא מתוך הארגון, אחד משני סגניו. את אחד מהם, המכונה מ', מינה נתניהו לצוות המשא ומתן. זה אמור להיות סימן טוב. אבל בכל מה שנוגע למינויים, אצל נתניהו קשה לדעת: שוב ושוב הבטיח לאנשים את ראשות המוסד והשב"כ, וברגע האחרון בחר באחר.
הכובעים של השב"כ
השב"כ פירסם השבוע את תחקיר 7 באוקטובר שלו. ארבעה חודשים עיכב נתניהו את הקמתו של צוות התחקיר. בהמשך התלונן שהתוצאות בוששות לבוא. התלונות היו חלק מהקמפיין. עובדה: המוסד, שחוקר במקביל את חלקו האפשרי במחדל, בעיקר בתחומי האחריות שלו מול קטאר ואיראן, לא ממהר לפרסם ממצאים. המוסד, כמו השב"כ, כפוף ישירות לראש הממשלה. אף על פי כן, נתניהו לא לוחץ ולא מתלונן.
ההשוואה בין מסקנות התחקירים בצה"ל לתחקיר השב"כ מרתקת. ההסבר העיקרי של צה"ל להזנחת חמאס כיעד הוא שעזה הוגדרה כזירה משנית – משנית לאיראן, משנית גם לחיזבאללה. השב"כ לא יכול לומר זאת. הוא לוקח אחריות מלאה על הכישלון שלו ביומינט, בהפעלת מקורות אנושיים, בעזה (השבוע פורסם כאילו היה בעזה לשב"כ רק מקור אנושי אחד. מדהים, מזעזע, מוכחש. נכון שהיה מקור אחד רציני ששיקר למפעיליו).
שני כובעים חבש השב"כ בעזה: כובע ההתרעה וכובע ההערכה. הוא לוקח אחריות על הכישלון בהתרעה. גם אם למודיעין הצבאי על שלוחותיו יש חלק במחדל, זה לא מפחית מאחריות השב"כ. סיפור ההערכה מורכב יותר. השב"כ לא היה חלק מהקונספציה שחמאס מורתע. נתניהו שיקר השבוע בעניין הזה. הוא ייחס לשב"כ את מה שהיה צריך לייחס לעצמו. אבל השב"כ, כמו כל ארגון ממשלתי, פעל במסגרת המדיניות שהתווה לו השר הממונה.
זה משגה אחד שתחקיר שב"כ מגלגל למעלה, לעבר ראש הממשלה. המשגה השני הוא הסירוב העקבי של נתניהו לאשר פעולות סיכול בעזה. השקט היה חלק מהקונספציה: אל תעירו את הדוב. נתניהו כפה אותו על הארגון.
שב"כ הוא קודם כל ארגון מסכל. זה ה-DNA שלו, זאת המשימה העליונה. אבל חמאס בעזה השתנה: מארגון טרור הוא הפך לצבא. שב"כ לא ידע להפנים את משמעות השינוי ולא ידע להתמודד איתו ב-7 באוקטובר. הלקח המתבקש הוא לחלק אחרת את האחריות להתרעה בינו לבין צה"ל. אלא שבינתיים, במלחמה, התפרקו החטיבות והגדודים של חמאס. הוא התהפך מחדש, מצבא לארגון טרור. אין טעם להשתקע בתיקון המלחמה הקודמת.
השניים שנותרו
בשנות המדינה הראשונות היה השב"כ (אז הש"ב) שלוחה של מפלגת השלטון. ב-1953 מונה לראש השירות עמוס מנור והפך אותו לארגון ממלכתי. בכך לא תמו ההסתבכויות: הכוח העצום שניתן לארגון כחוק, כלפי יהודים וכלפי ערבים, מזמין שימוש לרעה. הפיתוי גדול.
אבל העימות הנוכחי שונה. הקשר בינו לבין מחדל 7 באוקטובר מאולץ עד אפסי. עניינו בראש הממשלה, אופיו ומעמדו, ובתפקיד השב"כ כשומר סף. רונן בר ניצב בחזית הזאת בשורה אחת עם היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. שניהם בחרו להילחם על מה שהם תופסים כייעודם, כייעוד המערכת שבראשה הם עומדים; שניהם מועמדים להדחה.
ב-11 בפברואר נשא נתניהו את "נאום הנאמנות" בקבינט. הוא חזר מביקורו המוצלח בוושינגטון, מלא התפעלות מהפיטורים ההמוניים בשירות המדינה ומהמהלכים המהפכניים האחרים של טראמפ. אם טראמפ יכול, גם אני יכול, אמר נתניהו לעצמו. המגבלות שהקשו על חייו בשנים האחרונות – המשפט, חוות הדעת של היועמ"שית, פסיקות בג"ץ – הפכו לעינוי שאין לשאת אותו, לפשע. הנאמנות לממשלה היא הערך העליון. מי שלא נאמן לה, לא ראוי לעבוד בשירות המדינה. ומהי הממשלה? הוא הסתכל על שרי הליכוד. שאיפת החיים של כל אחד מהם היא להיות במקום הנכון ביום שבו אלך. הנאמנות שלהם מובטחת. וכך האחרים.
ישראל איננה אמריקה. גם אמריקה, לפחות בחלקה, כבר לא בטוחה שהיא אמריקה, מנהיגת העולם הדמוקרטי. מישהו צריך להזכיר לראש ממשלתנו שהוא רק ראש ממשלה. אם הזכות הזאת נפלה בחלקו של ראש השב"כ, שכך יהיה.
