אחרי התופת שעבר, ירדן ביבס ישב וניסח מכתב לראש הממשלה. מכתב מכבד, מנומק, לא מתלהם. מכתב שהוא הזמנה פתוחה – לשיחה, למפגש, להסכמה להביט באסון על כל השלכותיו. את המכתב הזה ראש הממשלה לא לקח. היה זה חילי טרופר שהקריא אותו במליאה. ירדן התעלה אל גודל השעה למרות ההפקרה האיומה שלו ושל משפחתו, והוא לא היחיד. בכל יום אנו מגלים את גדלות הנפש והעוז של החטופים ששבו. חטופים שסירבו להשתחרר ולהשאיר מאחור חברים, חטופות שהתווכחו עם השובים שלהן וסרבו לקבל את רוע הגזרה, חטופים שלא העניקו לעצמם דקה אחת של החלמה לפני שהתייצבו למאבק החשוב מכל: להשיב את כולם הביתה.
כזה הוא יאיר הורן, שהצטלם ימים ספורים לאחר שחרורו, כשהוא שבור ומפורק, למען שחרור אחיו איתן. גם אל כיכר החטופים הגיע, ובקול מרוסק ביקש את המובן מאליו: אל תוותרו על מי שנותר מאחור. כזה הוא אלי שרעבי, שלא חיכה רגע וישב מול המצלמות של התוכנית "עובדה" עם מטרה ברורה מול העיניים: להשיב את אלון אהל הביתה, אל משפחתו. להשיב את החטופים כולם. הוא מצא כוחות נפש בלתי נתפסים בשביל לפשפש בזוועות השבי בשביל אותה מטרה קדושה. אלי שרעבי דיבר אמת פשוטה, בלי להתלהם, באופן כמעט קדוש אפילו בלי להאשים, והפך לשיחת היום.
בעוד ששרי הממשלה לא צפו בראיון, לא הגיבו עליו, או כפי שניר ברקת הגדיל לעשות והצהיר ש"היו לו דברים יותר חשובים לעשות", בבית הלבן לא נותרו אדישים. כוחות אזרחיים תפרו מפגש בין אלי שרעבי ושבעה פדויי שבי נוספים עם הנשיא טראמפ. האנשים החזקים בעולם עמדו לצידו של נשיא העולם החופשי והבהירו לו את משימתו המרכזית: להוביל לעסקת חטופים. הוא היה כתובת עבורם, לא ממשלת ישראל. אליו הם נושאים עיניים, ולא אל המדינה הריבונית שהם אזרחיה.
אל תוך הריק המנהיגותי החטופים והחטופות נכנסו ביושרה, בעוז, בנחישות. בעל כורחם הם הפכו לסמל להתנהלות אנושית וערכית. אל מול העליבות הפוליטית, הציבו השבים אלטרנטיבה. אולי מתוך אסון אוקטובר תצמח מנהיגות אחרת, אולי יהיו הם האנשים להם חיכינו.
