למראה הלוגו של משרד התרבות בפתיחה ובסיום של "המושל", הלב מתרחב והנפש מתרוננת: השתתפותה של המדינה בהפקת סרט שכזה היא המחשה לחשיבותם של חופש ביטוי ועידוד יצירה בדמוקרטיה והצבתם כערכים נעלים על החשש ממחלוקות פוליטיות ורוח הזמן. כל מה שחשוב הוא שהבמאית דנאל אל-פלג לקחה נושא חשוב וסיפור משפחתי רגיש והפכה אותו לסרט פוליטי-אישי שעומד בסטנדרטים של איכות דוקומנטרית במאה ה-21. ברכות לכל האחראים והאחראיות, ויש לקוות שהספקתם לוודא שעוד יצירות כאלה יצאו לדרך בטרם נבהלתם מהאפקט המצנן שנוצר בעקבות שלטון קיצוני, מלשנים מקצועיים וטראומת המלחמה.
"המושל" הוא סבה של הבמאית, צבי אל-פלג, שבגיל המופלג 24 מונה להיות המושל הצבאי של אזור המשולש, קרי הריבון מטעם המדינה על אזרחים ואזרחיות ישראלים. או בתואר שמתאים הרבה יותר לסיטואציה – הסגן של אלוהים: הוא קבע את שעות העוצר, את מי מותר להחריג ממנו, האם נדרשת הסעדה במערכות החינוך ואיזה מורים כשירים אידיאולוגית ללמד בבתי הספר. אל-פלג היה מוצלח בעבודתו ולכן הוא מונה לתפקידי מושל באזורים נוספים בתוך קווי 48' ולאחר מכן בשטחים שנכבשו ב-67'. את הנמשלים והנמשלות איש לא שאל.
לימים, כשנכדתו שירתה בעיתון "במחנה", היא ראיינה אותו לכתבה שנפסלה על ידי הצנזורה. הסיבה: ככה. אבל ההקלטה נשמרה והיא הבסיס לניסיון לפענח את הסתירות באישיותו, ולצד זאת להטיל זרקור על תקופה לא מדוברת בהיסטוריה הישראלית, על אף הרלוונטיות העצומה שלה להבנת המציאות הישראלית ממש עכשיו.
בדומה ל"קופסה כחולה" המצוין של מיכל ויץ, שגם הוא נוגע בפצע משפחתי עמוק ומודחק על רקע שנותיה הראשונות של ישראל, כוחו של "המושל" טמון בתנועה החלקה בין הפרטי והלאומי, ובעיקר התיאור האלגנטי והאינטליגנטי של הקשר ביניהם: לכאורה, ניתן לראות בעיסוק בחיי הנישואים של אל-פלג כמעין שכבת מלודרמה עסיסית, שנועדה לעדן את הכובד של ההיבט הפוליטי. בפועל, אחד המסרים המשמעותיים של היוצרת הוא חוסר היכולת להפריד בין העולמות.
הרב-ממדיות של "המושל", שרגע אחד מגולל אירועים קשים של דיכוי ורגע אחר קופץ ראש לביצה של זוגיות דפוקה ורומן סוער, היא שמרחיקה אותו ממלכודת ההטפה והאוטומטיות. הסרט נוקט עמדה מוסרית, אך היא אינה פשטנית ובוודאי שלא מרוחקת. הגיבור פגום מאוד, אך אמיתות חייו בכל הרבדים – הן בתפקיד "המושל" והן כבן זוג ואבא – הן לא כתב אישום אלא חשבון נפש. והאפשרות לקיים אותו בישראל, תוך הישענות גם על כספי משלם המסים, היא חיונית לתחזוק דמותה של ישראל כמדינה שוחרת תרבות. כמו שניתן להבין מהקשיים שעברו על "המושל" בהקרנות בסינמטקים ובספריות, וגם מההתעמרות בסרטי דוקו אחרים בעלי אמירה נוקבת, הסידור הזה לא יימשך לנצח.
