יש אנשים שטרם התאוששו מההופעה שנתנה ליידי גאגא בטקס פתיחת האולימפיאדה בפריז בקיץ. הטקס הנמרח ההוא נע בין המוזר לנהדר, והדקות של גאגא התכתבו עם אגפי הביזאר. כי גאגא, גם כשהיא לא לב העניין, מגיעה לגנוב את ההצגה. מי שנע באי-נוחות על הספה מול הרגעים ההם בפריז עשוי למצוא נחמה באלבומה החדש, Mayhem, לא כי הוא יצירה מפתיעה המשרטטת את גבולות הפופ מחדש, אלא כי הוא ההפך הגמור.
בניגוד לפרויקטים קודמים שלה, כמו פסקול הסרט "ג'וקר: טירוף בשניים" או שיתוף הפעולה עם טוני בנט, גאגא לא ממש יוצאת מאזור הנוחות שלה ב-14 השירים כאן. Perfect Celebrity, למשל, מזכיר לפחות שיר אחד מעברה, Bad Romance, ועל אף שאין באלבום הרבה הפתעות, הוא מתגלה כהפתעה נעימה. פה ושם גאגא משלבת את ההשפעות שלה: Killah, המבוצע עם גזאפלשטיין (הדי-ג'יי והמפיק היהודי-צרפתי מייק לוי) מצדיע לגרוב החצוף של פרינס; Zombieboy זורק לאלקטרו אירופי ישן וטוב ברוח ג'ורג'יו מורודר; וב-Shadow of a Man יש אחלה גיטרות בסוף. הקינוח מגיע בדמות דואט עם ברונו מארס, Die with a Smile, אבל מפגש הפסגה הזה מתגלה כלא יותר מסביר.
גאגא של חורף 2025 מגישה ב-Mayhem פופ מהנה המטופל בהפקה אגרסיבית, עם קריצות לדאנס ושירים שיעבדו טוב הן במסיבת הגיוס של בת השכנים והן בפסטיבל קואצ'לה הקרוב. במציאות של הפופ הנוכחי, המבכר צורה על פני תוכן, גם זו בשורה.
האלבום הזה לא יכתיר את גאגא כזמרת המצליחה בעולם, אבל הוא מוכיח שבניגוד לשתיים מהקולגות שלה, היא במקום טוב כיוצרת: בזמן שטיילור סוויפט הפכה בעיקר לסיפור כלכלי-חברתי, וביונסה זוכה לגב מהתעשייה שכבר הוליד תיאוריות קונספירציה, גאגא מדגימה שהיא כאן בשביל המוזיקה, ושהיא הכי קרובה להיות היורשת של המלכה האם מדונה. גאגא, שציינה אותה לא אחת כהשפעה גדולה, יכולה לראות בכך מחמאה.
