חבר אוהד הפועל ת"א שלח לי הודעה: "בוא'נה, איזה כיף זה לאומית, לא יודע מה אתה מתלונן". בדרכו הנלוזה הוא פשוט התבשם מעוד ניצחון אדום, ועל הדרך הזכיר לי שאהובתי הכתומה תפתח בשנה הבאה עונה חמישית בליגה השנייה. אבל האמת היא שההודעה מהחבר לשעבר הזה לגמרי מתכתבת עם התחושה שהולכת ומתחזקת ביציעי הפועל ת"א: התחושה הזאת, הכמעט זרה, הכבר די נשכחת, של איך זה ליהנות מלאהוד את הקבוצה. אלפי אדומים שהתרגלו לסגור שבוע עם מפח נפש, פתאום מתחילים סופ"ש עם קונצרט של בין ערביים, ושיאי השפל מהעונה שעברה הם כבר עצמים מטושטשים שהולכים ומתרחקים במראה האחורית.
קל להיות ציניים לגבי הפועל הזאת. רצף הניצחונות הנוכחי מגיע נגד קבוצות כמו מכבי הרצליה ולא מכבי חיפה, ואני בטוח שמעטים בשער 5 הצליחו להימנע מבחילה כשאתרי הספורט קראו למשחק שלהם נגד כפר שלם "דרבי". קל מאוד גם להיות ציניים כלפי העובדה שהפנים של המועדון הן של בנו של מיליארדר שבמדינות מסוימות ייחשב צעיר מדי מכדי לשתות מהשמפניות שייפתחו בסוף העונה. מי שעדיין יבקשו להקטין את הסיפור בוודאי יזכירו שהפועל דורסת את הלאומית זה תסריט צפוי נטול טוויסטים בעלילה, אבל הסיבוב הראשון של העונה הוכיח שצריך יותר מהיסטוריה מפוארת כדי לנצח את כפר קאסם בבית.
אוהדים של קבוצות גדולות שיורדות ללאומית נוהגים לנחם את עצמם עם אחת הקלישאות הכי שקריות בספר. "אולי זה מה שהיינו צריכים", הם נוהגים לומר, "נבנה את עצמנו בלאומית ונחזור חזקים יותר לליגה הראשונה". הסיפור הזה אף פעם לא מחזיק מים. ברוב המכריע של המקרים הסגל שפירק את הלאומית לא יהווה אפילו שלד לליגת העל, וממילא העונה בליגה השנייה היא לא משהו להתרפק עליו. קבוצות "שחייבות לעלות" בדרך כלל מתייחסות ל-37 המחזורים האלה כאל ניג'וס, ולא יותר. כמו עיקוף מציק שנאלצת לעשות בדרך כי בטעות ביקשת מהווייז להתעלם מכבישים מהירים, אז במקום הדוך הרגיל בכביש החוף עד סמי עפר, אתה מוצא עצמך נוסע דרך חולון לשחק בסופרלנד או מגלה פתאום שיש אצטדיון בבת-ים.
אז כן, קל להיות ציניים כשמדברים על הפועל הזאת, אבל באמת שאין סיבה. שום דבר שקורה עכשיו לא מהווה ערובה להצלחה בהמשך, אבל כרגע נראה שהעלייה הרשמית תגיע בתחילת אפריל, מה שישאיר המון זמן להכין את העונה הבאה. טוב, אלא אם כן הם ימשיכו גם להתקדם בגביע המדינה. וואלה, צדק החבר שלי לשעבר, לאומית או לא לאומית, איזה כיף לו עכשיו.
