הפעם אני לא בא לספר סיפור מהחדר. לא על הרבי, ולא על הרבנית. עליהם סיפרתי די. הפעם, לכבוד פורים אספר על בת הרב, אסתר.
א.
אם אסתר שבמגילה הייתה יפת תואר, הרי שכזו הייתה גם אסתר שעליה אני בא לספר. וכפי שאסתר שבתה את ליבו של אחשוורוש, ככה אסתר שלנו שבתה את לב כל רואיה. כולם אהבו אותה. כולם-כולם. אפילו אני, ואפילו אחי הגדול מוטל. למרות שהוא כבר בר-מצווה, וכבר הרבה זמן שמחפשים לו שידוך הגון וכבר יש לו שעון כיס אמיתי שקשור בשרשרת (ובשביל שלא תהיה כאן שום טעות הוא החל לצמח גם זקנקן).
ואחי מוטל אכן אהב אותה. תשאלו אותי ואספר. הוא חושב שאני לא יודע, שבגלל זה הוא הולך בכל צהרי יום שבת לחדר. הרבי נוחר לו בשלווה בשעה שהעולם נח משאונו ומרוצו. הרבנית יושבת בפתח הבית ומפטפטת עם השכנות. ואנחנו, תלמידי החדר, משחקים ב"מ-ש-ה". ומוטל מישיר מבטו אל אסתר ואסתר מישירה מבטה במוטל. ופעם יצא, שכולנו, תלמידי החדר, שיחקנו 'קוציבבה'. אתם יודעים מה זה 'קוציבבה'? אומר לכם. לוקחים אותך וקושרים לך סביב העיניים מטפחת. וכולם מסתובבים סביבך ואומרים 'גר-גר-גר, בוא תתפוס אותי!'
מוטל ואסתר גם משחקים. 'קוציבבה' הם קוראים וצוהלים. ברור כשמש למה הם נהנים כל כך. כשהם משחקים 'קוציבבה' הם רצים ותופסים זאת את זה וזה את זאת.
ויש לי עוד המון ראיות וסימנים, שאני יכול לספר עליהם ולספר. אבל אני לא כזה. פעם אחת תפסתי אותם כשהם מחזיקים ידיים. ודווקא לא בשבת. דווקא באחד מימות השבוע. לפנות ערב. בין מנחה ומעריב. לכאורה הלך לחדר. נכנס כמו תועה דרך, שאל 'איפה הרבי?'
— הרבי איננו.
ואז הוא הלך ונתן לה את היד. לאסתר זאת אומרת. עמדתי והבטתי. הוא בא ונתן לי מטבע של גרוש כדי שלא אספר. אמרתי "שניים". נתן לי שניים. אמרתי, "שלושה". נתן לי שלושה. יודעים מה, אם הייתי אומר ארבעה היה נותן לי ארבעה. וחמישה ושישה, לא היה נותן? אבל אני לא כזה. ופעם אחרת קרה העניין הבא, חתיכת סיפור. אבל די עם סיפורי מעשיות. בואו נחזור לסיפור שלנו ואספר אותו כהווייתו, כפי שהבטחתי.
ב.
אחי מוטל, כמו שכבר סיפרתי, הוא בחור גדול. הוא כבר לא לומד בחדר. גם בבית הוא לא רוצה לשבת וללמוד. לפיכך האבא מכנה אותו "פרא אדם". שום כינוי אחר, רק "פרא אדם". האמא לא הייתה יכולה לסבול את זה. איזה מין דבר זה, לקרוא "פרא אדם" לבחור כזה, עוד מעט כבר חתן. אמר האבא, "זה בגלל שהוא פרא אדם". ואז הם מתחילים לריב. אני יודע, כמו שכל ההורים רבים. אבא ואמא שלי לא מפסיקים לריב. ביום ובלילה, בלילה וביום, הם רק רבים. אם הייתי מספר לכם על הריבים שלהם, הייתם נקרעים מצחוק. אבל אני לא כזה.
בקיצור, אחי הגדול מוטל כבר לא לומד בחדר. אבל הוא לא שוכח לשלוח לרבי משלוח מנות מדי התקדש חג פורים. אחרי הכל, הרי פעם היה מתלמידיו. הוא שלח לו שיר יפה, כתוב בלשון קודש עם מגן דוד שמודפס על הנייר וצירף לו גם שני שטרות של רובל. ועם מי שולחים כזאת מין מתנה לרבי? ברור, איתי. אמר לי אחי מוטל, הנה. קח אל הרבי את משלוח המנות וכשתחזור אתן לך עשרה גרושים. עשרה גרושים זה כבר מטבע רציני, אין מה לומר.
"קודם כל", אני אומר, "תן לי את המטבע".
אומר לי אחי, "שייגעץ".
אני אומר: "שייגעץ, אולי. אבל נדבר כשתבוא עם כסף".
ומה אתם חושבים, מה בסוף קרה? הוא שילם לי את העשרה גרוש במטבעות קטנים שאסף, ונתן לי את משלוח המנות של הרבי, וכשכבר עמדתי לצאת, הוא תקע לי לתוך היד עוד מכתב ואמר לי בשקט ובמהירות: ואת זה תן לאסתר.
"לאסתר?"
לאסתר.
מישהו אחר במקומי היה כבר מבקש שישלמו לו פי שניים. אבל אני לא כזה....
ג.
ריבונו של עולם, חשבתי לעצמי בעודי בדרך. מה כבר יכול היה אחי לכתוב לבת של הרב? לשם כך צריך לתת הצצה. הצצה, לא יותר. הרי לא אנגוס בזה. ואני פותח את המכתב המיועד לאסתר ואני קורא שם מגילה שלמה. הנה תשמעו. אני מביא כאן הכל, מילה במילה:
"ממרדכי לאסתר,
איש, כלומר בן אדם. יהודי, כלומר בחור, היה בשושן הבירה, כלומר אצלנו בעיירה, ושמו מרדכי, כלומר, מוטל. ויהי אומן, כלומר, אהב, את הדסה, היא הדסה'לה, היא אסתר, כלומר, את אסתר. והנערה יפת תואר, כלומר, יפהפייה. ותיטב הנערה, כלומר, הנערה חיבבה אותו. לא הגידה הנערה, כלומר, אסתר לא גילתה לאף אחד, כי מרדכי, כלומר מוטל, ציווה עליה אשר לא תגיד, כלומר, אמר לה שלא תספר לאף אחד. ובכל יום ויום, כל יום, מרדכי מתהלך, מוטל מסתובב לו, לדעת שלום אסתר, כלומר, שיוכל להעיף בה מבט. ובהגיע תור אסתר, כלומר, כשהגיע זמנה של אסתר, היא כבר היתה צריכה להתחתן, ותילקח אסתר בת אביחיל, וימליכה, כלומר, הלך איתה, תחת ושתי, כלומר, אל מתחת לחופה".
מה אתם אומרים על האח שלי, ועל האופן שבו הפך כל אות במגילה? הייתי מאוד רוצה לשמוע, למשל, מה חשב הרבי על כזה מין פירוש. אבל איך נוביל את החתול לשתות את המים?
שא. הנה עצה ותחבולה, כפי שאני יהודי. אהפוך את היוצרות. את השיר שכתב לרבי אתן לאסתר ואת המגילה לרבי — שייהנה. האם תהיה אחר כך חתונה? האם אני אשם? בן אדם עשה טעות. לא קרה שהדוור הביא את המכתב לכתובת לא נכונה? אבל לא אצלי. אני לא כזה....
ד.
— חג שמח, רבי. אני מדלג בעליצות אל תוך החדר, כך שהרבי מנתר על מקומו. אחי שלח לך משלוח מנות ומאחל שנזכה לכך עוד שנים ארוכות וטובות.
ואני הולך ונותן לרבי את המגילה. הרבי פתח את המגילה, הוא הביט וחיפש ובחן ומישש את המגילה מכל צידיה. על פניו נראה היה שהוא מחפש משהו. "חפש, חפש", אני אומר, "הנה תראה מה תמצא".
הרבי מרכיב את משקפי הכסף, קורא בריכוז את המגילה — הייתם אומרים שעיווה את פניו. אנחה. לא יותר. אחר כך אמר, "חכה, עוד רגע אכתוב לך שתי מילים". בינתיים הסתובבתי לי בחדר. לקחתי מהרבנית עוגיות, ובלי שאף אחד יראה, הגנבתי לידה של אסתר את השיר של הרבי עם משלוח המנות. היא הסמיקה, הלכה לפינת החדר, פתחה לאט את המכתב והחלה להתרתח, להידלק כמו נר, והעיניים בוערות — סכנת נפשות! "נראה שמשלוח המנות לא מצא חן בעיניה", אני חושב לעצמי ופונה אל הרבי, כדי לקחת את המכתב שכתב.
— חג שמח לך רבי! אני אומר באותה מצהלה שבה נכנסתי — שנזכה גם בשנה הבאה! — ואני יוצא לדרכי הביתה.
איך שיצאתי, מצידה השני של הדלת, מתייצבת לפניי אסתר עם עיניים אדומות מבכי. "קח", היא אמרה לי בכעס. "את זה תיתן לאחיך!"
כשכבר הייתי בדרך פתחתי קודם כל את המכתב של הרבי. וכך היה כתוב שם:
"תלמידי האהוב והמסור מרדכי נ"י! אני מודה לך על משלוח המנות. בשתי השנים הקודמות שלחת לי משלוח מנות של ממש, השנה שלחת פירוש חדש של המגילה. תודה לך על המגילה. עם זאת, אני חייב לומר לך שהפירוש שלך לא ממש מוצלח בעיניי. ראשית, שושן הבירה היא לא העיירה שלנו. והשנית, למה אתה מתכוון בזה שמרדכי היה 'בחור', ומדוע שיכנו אותו 'מוטל?" ומאיפה לקחת את זה שהפועל אומן פירושו אוהב? אומן פירושו חונך. מהמילה אומן פדגוג. ומה הכוונה בכך ש'וימליכה תחת ושתי' פירושו 'נכנס אתה תחת לחופה'. אין בכך שום טעם. קודם כל ו'ימליכה', פירושו השיא אותה לאחשוורוש. לא למרדכי. ושנית, בשום מקום במגילה לא נכתב שאחשוורוש נכנס עם אסתר מתחת לחופה. כל פירוש צריך להיכתב במתינות. בשנה הבאה ובזו שלאחריה אני מבקש שתשלח משהו אחר. השנה שלחת לרבי פירוש למגילה. ועוד פירוש שכזה. נו, מהיכא תתי, כנראה שככה צריך היה להיות. אני מחזיר לך את המגילה ושאלוהים יברך אותך בשנה טובה, וכך מברך אותך גם הרבי שלך..."
שחט אותו. מצווה לעשות ככה לאחי. שיותר לא יכתוב כאלה מגילות, ככה אני חושב לעצמי.
חסל אפוא סדר המכתב של הרבי ועכשיו צריך לקרוא מה שכתבה היא, בתו של הרב. אני פותח את המכתב שלה. והנה שני שטרות הרובל מקופלים בתוכו. מה פירוש הדבר? אני קורא את כל שתי השורות: "מוטל, תודה לך על שני הרובלים. אבל אני מחזירה לך אותם בזאת. כזה משלוח מנות לא מגיע לי. אני לא רוצה ממך שום מתנות, ונדבה בטח שלא".
חה חה, מה היא אומרת שם. שום נדבה. סיפור יפה, כפי שאני יהודי. בקיצור, מה עושים מכאן הלאה. מישהו אחר במקומי היה קורע את המכתבים ושם את הכסף בכיס. קדחת ועוד קדחת היה מביא הביתה ולא שני שטרות של רובל. אבל אני לא כזה. אני עשיתי משהו אחר. חכו שתשמעו. החלטתי ליישב את העניין כך — שכר טרחה כבר קיבלתי. אז הלכתי ונתתי את שני המכתבים לאבא. עכשיו אוכל לדעת מה האבא אומר על העניין. ורצוי שהוא יבין את המגילה באותו האופן שבו הרבי הבין אותה. אלא שהרבי הוא רבי, והאבא הוא אבא.
ה.
מה שקרה הוא שהאבא קרא את שני המכתבים עם המגילה וקרא לאחי מוטל על מנת שיסביר לו מה פירוש העניין. כדי לתאר את מצבו של מוטל הייתי עושה כאן כמעשהו, ומשתמש בניגון ובלשון של המגילה ומזמר: והעיר שושן נ-בו-כה. אבל זה כאן לא העיקר. אתם בטח רוצים לדעת מה קרה בסוף. סוף הסיפור של אסתר בת הרב ושל אחי מוטל. מה היה? כלום. אסתר התחתנה. חיתנו אותה עם אלמן. אחח... כמה שהיא בכתה. הייתי שם בחתונה. על מה ולמה היא בכתה, את זה אני לא יודע. מסתבר שליבה ניבא לה שלא תזכה להזדקן עם הזיווג שלה, וכך אכן היה. היא זכתה לחיות איתו חצי שנה עד שמתה. ממה? את זה אני לא יכול לספר לכם. אף אחד גם לא ממש יודע. אפילו לא הרב והרבנית. סיפרו שהרעילה את עצמה, רק שזה שקר. "שהשונאים המציאו", ככה אמרה הרבנית.
ואחי מוטל? אהא! הוא התחתן אפילו קודם, עוד לפני אסתר, ונסע לחיות אצל המחותן שלו ועל חשבונו. אבל אחרי זמן קצר חזר. לבדו. מה היה הסיפור? הוא רצה להתגרש. אמר לו האבא, "אתה פרא אדם", אבל האמא לא הרשתה. התחילו לריב. שישו ושמחו. אבל שום דבר לא עזר והוא התגרש מההיא והתחתן עם אחרת. אפילו נולדו להם שני ילדים. בן קטן וילדונת. לילד קראו הרצל, על שמו של דוקטור הרצל. ולילדונת, אסתר'ל. האבא אמר שצריך לקרוא לה גיטל. על שם אמא שלו, הסבתא גיטל. והאמא אמרה בקול חלוש, שצריך לקרוא לה לאה'צי, על שם האמא שלה, הסבתא לאה. ושוב התעוררה מחלוקת. הם רבו לאורך כל הלילה וכל יום המחרת. הוחלט שהילדה תיקרא לאה-גיטל על שם שתי הסבתות. סוף סיפור. התחיל האבא להגיד שהוא לא רוצה 'לאה-גיטל'. מה ההיגיון בכך שהשם של האמא שלה יהיה קודם.
יצא אחי מוטל מבית הכנסת ואמר שכבר נתנו לה את השם 'אסתר'.
אמר לו האבא, "פרא אדם, מאיפה הבאת את השם אסתר?"
ענה לו מוטל, "שכחת שפורים בא?"
נו, מה יכול היה כבר לענות לו. מאז כבר לא שמענו אותו קורא לו יותר פרא אדם. רק שהאמא והאבא הסתכלו בצורה מאוד משונה אחד על השני, ושתקו. מה היה הפירוש של המבט שבא יחד עם השתיקה, את זה אני לא יודע איך לפרש. אולי אתם תדעו... •
הרבי נוחר לו בשלווה בשעה שהעולם נח משאונו ומרוצו. הרבנית יושבת בפתח הבית מפטפטת עם השכנות. ואנחנו, תלמידי החדר, משחקים ב"מ-ש-ה". ומוטל מישיר מבטו אל אסתר ואסתר מישירה מבטה במוטל
