שלשום בערב, לאחר חשיפת New Day Will Rise, השיר שייצג אותנו באירוויזיון הקרוב שייערך בבאזל שבשווייץ, נשאלה המחברת שלו, קרן פלס, על הדמיון הרב בינו לבין Ne me quitte pas של ז'אק ברל. פלס ענתה ש"זאת מחמאה גדולה, הגיוני שיש השראה של שאנסון", במין תערובת של חוסר מודעות, תמימות וקורטוב של תעופה עצמית. זו לא הפעם הראשונה שהשיר שנשלח לייצג אותנו בתחרות מזכיר שיר אחר, אלא שלא בטוח שבמקרה הזה הדמיון ישחק לטובתנו, גם אם כרגע השיר ממוקם בחלק העליון של טבלת ההימורים לזכייה.
כשמקשיבים ל-New Day Will Rise, אפשר לזהות שהוא מזכיר לפחות עוד שיר אחד – את "ואת" שפלס כתבה פעם להראל סקעת. לפחות כאן יש קצת פחות בעיה עם המיחזור. החיבה לשאנסונים, של ברל ובכלל, היא סגירת מעגל יפה עם הזמר העברי של שנות ה-60, אבל היא פחות רלוונטית לקהל שצופה באירוויזיונים בשנים האחרונות ומחפש חומרים שמיועדים להתפוצץ בטיקטוק. בעולם שזקוק לריגושים מהירים ולהוּקים שמגיעים בתוך 15 שניות גג, מפתיע שחברי הוועדה הישראלית האמינו ששיר שב-40 השניות הראשונות שלו לא קורה הרבה, יכול בכלל להישקל כאופציה.
כשמקשיבים ל-New Day Will Rise פעמים נוספות, מתבקש לשאול אם הוא באמת השיר המוצלח ביותר שישראל יכלה לשלוח לתחרות. ליובל רפאל יש קול טוב, וסיפור הרקע שלה – שרדה בגבורה את הטבח במסיבת הנובה – הוא יתרון שישראל צריכה לנצל בשביל יחסי ציבור חיוביים לעצמה ולשיר (לא שיש לנו נציג אחר שעושה עבודה טובה יותר בתחום). חיבור בין אסון באירוע מוזיקלי להופעה מכובדת בתחרות שירים הוא מתבקש וצודק.
אבל New Day Will Rise, הנשמע כהכלאה לא מאוד מוצלחת בין שאנסון מוכר מדי לבלדה שהייתה יכולה להתאים לכותרות הפתיחה של סרט מסדרת ג'יימס בונד, הוא לא מהשירים שאמורים לסחוף את אירופה. החיבור התלת-לשוני שבו מאולץ, על אף שהצרפתית של רפאל נשמעת טבעית (היא גרה כמה שנים בז'נבה). ועדיין, היא יכולה לסיים במקום מכובד, לפחות אם מרבית קולות הפרנקופילים ביבשת יתנקזו לעברה.
