בפודקאסט שמנתח את הפרקים של 'ניתוק', הלהיט של אפל טי-וי פלוס, דנים הבמאי בן סטילר וכוכב הסדרה אדם סקוט בשמות שמתנוססים הן על דלתות המסדרונות בבניין תאגיד הרשע לומון והן על צגי המחשב של עובדי החברה. "מישהו מהצופים שלנו שם לב לזה?" תוהה סטילר, "ממש לא בטוח", משיב לו סקוט.
התהייה הזניחה לכאורה מזקקת את המהות של העונה השנייה, שמתקרבת לסיום: ממש כמו הגיבורים והגיבורות, גם הצופים והצופות משתתפים בקרב מוחות עתיר רבדים, רמזים ומשמעויות. את חלקם אפשר להבין מיד, אחרים יתפענחו רק בעקבות חיפוש מעמיק יותר (משיחות עם חברים ועד שרשורים בלתי נגמרים ברשת) ויש גם כאלה שלא יובנו אף פעם.
המותחן הפסיכולוגי שמתאר את קורות "המנותקים" - עובדים שמרגע כניסתם למשרדי לומון ועד ליציאה מהם אינם זוכרים דבר על חייהם שבחוץ - מבריק לא רק במובן השכלתני. נכון, הקונספט מבוסס על רעיונות ותיקים בנוגע לזהות ועל החוויה המודרנית של אדם שמתנהג בצורה מסוימת בסביבת העבודה ואחרת בחייו הפרטיים, וכמו 'שמש נצחית בראש צלול', גם 'ניתוק' הופכת באפשרות המסקרנת של מחיקת אירועים טראומטיים. את כל זה הסדרה מבטאת בשפה אינטליגנטית ומחושבת לפרטי-פרטים.
אבל 'ניתוק' לא הייתה סדרה טובה כל כך, כנראה הטובה ביותר על המסך כרגע, לולא הייתה מצליחה להעביר את הצופים גם חוויה רגשית מטלטלת. תחושת הדכדוך של העונה הראשונה שהתחלפה בייאוש בשנייה, הגיעה לשיא בפרק השביעי והיפהפה, שבו ההזדהות עם חלק מהדמויות הגיעה עד כדי שיברון לב.
ובכל זאת, במקרים רבים 'ניתוק' חוצה את הקו שבין סדרה מתוחכמת לסדרה מתחכמת בואכה מתישה. קלף מאויר ותמים למראה שמופיע לשבריר שנייה בפרק אחד עלול להפציע שוב כמה פרקים מאוחר יותר. הסיכוי שתזכרו אותו, או שתבינו את הסמליות שלו בזמן אמת, זהה לסיכוי שדונלד טראמפ קרא את 'יוליסס'. לרוב אין בכך כדי לפגום בהנאה מהסדרה, אבל לפעמים נדמה שהיוצרים משתעשעים עם מסירותם וסבלנותם של הצופים והצופות כדי למתוח אותם עד הקצה ומעבר לו. זה בדיוק מה שקרה בפרק השמיני, שבו 'ניתוק' התנתקה מעצמה לטובת מסע שאיש לא ביקש לעבר עלילת משנה עמוסה בדמויות ובפרטים חדשים. חפירה כל כך מיותרת וטורדנית: אפשר לחשוב שמישהו ממש נחוש לקדוח לנו שבב לתוך המוח.
