1. כשיצאה תמונת החטופים ששבו יחד עם הנשיא טראמפ, לא יכולתי שלא לחשוב על אחשוורוש מלך פרס, ואיך אסתר התחננה בפניו שיציל את בני עמה. היהודים לאורך ההיסטוריה התחננו הרבה פעמים בפני שליטים על חיי העם הזה. אז לא הייתה לנו מדינה, אז לא הייתה לנו ברירה אלא לכרוע ברך ולהתחנן לעזרה.
הובכתי. הם עולים לרגל אל טראמפ, כי פה לא מקשיבים. הדלת נעולה בפניהם, הם לא רצויים. הם עדות חיה. הם 7 באוקטובר כל יום מחדש. לקח זמן, אבל בסוף הבנתי מה בכל זאת עושים בקואליציה. ניר ברקת אמר שלא צפה בראיון של אלי שרעבי, כי עסק "בדברים יותר חשובים" (ואחר כך התנצל). כשבן זוגו של יו"ר הכנסת מניף אצבע משולשת למפגינים מתחת לביתו, זה לא כי הוא באמת כזה. זו פשוט האופנה. כשח"כ פינדרוס אומר "מה אכפת לי מהחטופים", כדאי לו להגיד שלא אכפת לו.
2. גסות רוח זה לא פלילי, זה לא כמו לגנוב כסף. עכשיו הבון-טון הוא פשוט להיות ערל. להיות מגעיל זה כנראה גם כיף. על הבמה כולם רוצים להיות קפטן הוק, הג'וקר, שרדר – אלה תמיד התפקידים הכי טובים. יש בזה חירות, להיות אותנטי, לומר מה שבא לי. כולם עושים את זה, אז זה כנראה גם כיף. לאט-לאט עושים השתלמות בזה, לאט-לאט משתפרים.
3. בסרט "המתמחה" מתואר המפגש של טראמפ הצעיר עם עורך הדין שלו רוי כהן, שם הוא נותן לו את המשנה שלו: "לא משנה מה אומרים לך, תתקוף! תתקוף! תתקוף!" זה כואב שהתקיפה הכי גדולה היא כלפי משפחות חטופים ואזרחים שאכפת להם. מתוך המעמד, החליפה, המתקפה גם מייצרת כותרות, גורמת לך "להתפרסם". רוי כהן ממשיך ומנחה: "אל תודה בכלום, הכחש כל דבר". נדמה שהמילים האלה הפכו למסמך. הסליחה, החמלה, הצער, היושרה והאחריות התפוגגו. שחר של יום דוחה. אין צורך להרכין ראש, אין מבוכה אל מול המציאות וגם אין אשמה.
עברנו לשלב הטפלוניזציה. טפלון מתאפיין ברמת חיכוך נמוכה במיוחד. כלום לא נדבק אליו. חומר מוזר אבל יעיל. הנה, אנחנו כבר לא זוכרים. לא מופתעים. התרגלנו.
