אשת האדמה דנה ברנע היא כורמת וחברה באגודה החקלאית של "ענבי טלי", הקואופרטיב של מושב לכיש. ב-7 באוקטובר, כמו רבים, הבינה ברנע שמה שהיה לא יהיה עוד. הוריו של בן זוגה, יפתח, הם ממייסדי קיבוץ ניר עוז, שנשאר עבור המשפחה בית מחבק וחם גם לאחר שעברו משם ללכיש.
"גדי ומרגלית מוזס הדודים של יפתח. הם היו עבורו בית שני. גדי הוא דמות משמעותית מאוד בחיים של יפתח בכל שנותיו. ב-7 באוקטובר יפתח ואני היינו אמורים לבקר אצל גדי מוזס וזוגתו אפרת כץ, שנרצחה באותו בוקר. ולכן, מהרגע שהכל קרה היה ברור שהלב בניר עוז, שיפתח עוזר בשיקום הקיבוץ והוא חלק בלתי נפרד מהעשייה שם. אני כמובן מאפשרת לו להיות שם במלוא עוצמתו ותרומתו מדי יום, ומאפשרת לנו את הגב הכלכלי להתקיים ולהמשיך", אומרת ברנע (53), שחיה בזוגיות שנייה עם יפתח, ללא ילדים משותפים, ונכנסה במלוא כובד מגפי הגומי שלה אל בין שורות הכרמים של המשק המשפחתי שלו.
את המעבר מהיותך מטפלת באמצעות בעלי חיים לחקלאות וכרמים עשית לפני כארבע שנים.
"מאז הקורונה אני בנוכחות גדולה במשק. בלכיש יש לנו 66 משקים חקלאיים, כולם מעובדים, שבהם גדלים ענבים ויבולים נוספים. השיווק שלנו משותף, והחקלאות מחזיקה את כל הקהילה. במשק של המשפחה של יפתח אנחנו מגדלים ענבים. נכון לעכשיו יש לנו 90 דונם מניבים ועוד חלקות צעירות. בשנה וחצי האחרונות, כאשר הלב של יפתח נמצא בניר עוז, כל אחריות הניהול וההתמודדות במשק שלנו היא עליי. יפתח נוסע יום-יום לניר עוז וחוזר בלילה. הוא לא נמצא כאן בפועל".
ואת הלוחשת לענבים.
"אני מנסה להיות המנצחת על הכרמים", היא צוחקת. "זה פרויקט מורכב שיש בו הרבה הנאה ושמחה ואהבה. וגם הרבה אתגר ומורכבויות", היא אומרת, ואז מוסיפה: "וזה המצב".
אמירה חקלאית. לקבל את מה שיש.
"כן. למדתי שבחקלאות אין הרבה ברירות, הולכים עם מה שיש. החקלאות היא אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו צריכים לעשות היום ברמה הציונית והארצית, וחשוב שנמשיך לפתח אותה. המדינה הייתה בעבר כל כך מובילה בחקלאות. ייצאנו טכנולוגיות וזרעים ופיתוחים ששינו את העולם והביאו הרבה טוב. החקלאות שלנו היא הגאווה שלנו. גם היום אנחנו רואים איך החקלאים הם הראשונים שחזרו לגבולות. יש ביניהם גם מי שבכלל לא עזבו את הגבולות, כי אי-אפשר לזנוח משק חי. החקלאים הגיבורים נשארו על הגבולות המופצצים ויתר חקלאי הארץ הם אלה שדואגים שנחזיק ונכלכל את עצמנו ונייצר חקלאות איכותית שמזינה אותנו. זאת חקלאות שאנחנו מגדלים באהבה והרבה תשומת לב, ומאפשרים באמצעותה למדינת ישראל ביטחון תזונתי. חקלאות בעיניי היא בעלת משקל אדיר לקיום שלנו".
לשמחתה של ברנע, המגמה של נשים שנכנסות לתחום החקלאות הולכת ומתרחבת ומכה שורשים: "במושב לכיש יש יותר ויותר נשים שמנהלות את המשקים ביד רמה, וזו מגמה משמחת. יש לנו מצד אחד את שחר יפה-סבוראי, שהיא בסוף שנות ה-20 שלה ומנהלת משק ואת נורית אזולאי שהיא המבוגרת בחבורה, ומגדלת פלפלים וענבים. כלומר, אנחנו קהילה של נשים חקלאיות נוכחות ומשפיעות, מעורבות בניהול המושב והמשקים".
ואז היא מוסיפה שזה לא מספיק, כי עדיין יש מעט מדי נשים שבוחרות להיות מעורבות בפעילות האגודה החקלאית השיתופית בלכיש. "בקדנציה הקודמת הייתה איתי באגודה חברה נוספת, כרגע אני האישה היחידה", מסבירה ברנע.
על הטבע היא אומרת שהוא הריפוי לנשמה, ושהדבר ניכר בעיקר אחרי 7 באוקטובר. "החיטה צומחת שוב, העשב צומח שוב, הכרמים בחממות מתחילים ללבלב, זה אירוע מאוד מרגש כשמתחילים עונה חדשה, וככל שמעמיקים ולומדים עוד על עד כמה הטבע הוא חכם ומשוכלל וכמה מעט אנחנו יודעים עליו, הלב מתרחב", היא אומרת, "מרגש להשתייך לתחום כל כך מרתק, בטח ובטח במקום כמו מושב לכיש שמקיים רצף של 3,000 שנה בגידול ענבים. הכרמים והחלקות שלנו מוקפים בהרבה שטחים פתוחים שבהם נמצאים בעלי חיים וצמחים. למעשה, אנחנו מהווים מסדרון אקולוגי שמחבר את הנגב אל שפלת יהודה, וזה מאוד חזק כשרואים את זה בעיניים. ענבים זה מרתק, כי בתוך כל 'עין' שיש על הזמורה שוכן 'עובר' שעובר היריון ארוך ומחכה לתנאים המיטביים כדי שיוכל להתפתח לאשכול טעים ויפה".
ספרי על חידושים בעולם הענבים.
"החידושים נחלקים לכמה קטגוריות. קודם כל זנים חדשים שמגיעים מחו"ל או מפתחים אותם. אנחנו לומדים את הפרוטוקול שלהם ומאקלמים אותם אצלנו. אנחנו משקיעים בזה הרבה זמן, כי מחזור הגידול של אשכול ענבים הוא שנה שלמה. רק פעם בשנה צומח על הגפן אשכול, והתפקיד שלנו הוא ללוות ולגדל אותו כמו שצריך כדי שהוא יביא את מלוא הפוטנציאל שלו לידי מימוש. יש גם חידושים בפרקטיקות הגידול. אנחנו לומדים לזהות מניפולציות שונות שיש לבצע כדי לטייב את הגידול. ברמה האישית שלי, זה מחבר אותי לתפיסה שהיא יותר ירוקה ואקולוגית, והמאמץ הוא לגדל את הענבים שלנו באופן כמה שיותר ידידותי לסביבה. הענבים הם גם גידול מאוד רגיש שדורש מעבר של הרבה ידיים על כל אשכול. כמות העבודה הידנית בגידול ענבי מאכל היא עצומה".
את כאן כדי להישאר?
"כן, זה תחום מרתק. אני מרגישה שמצאתי תחום שמשמח וממלא את ליבי ויש בו הרבה מה לעשות ולשפר. זה לא שעובדים בפרוטוקול קבוע, זה לא סיזיפי ומשמים, אלא כל עונה וכל שנה מביאות את האתגרים שלהן ואני מרגישה שאנחנו בהתפתחות מתמדת. אם 7 באוקטובר לימד אותנו צניעות ביכולת לדבר רחוק וגבוה, אני גם אגיד שמבחינתי אני פה כדי להישאר, אבל מי יודע. עכשיו הדבר היחידי שאני יודעת בוודאות זה שחייבים להחזיר את כל החטופים כדי שנוכל לבנות כאן מדינה יציבה, סוציאלית, עם חקלאות פורחת שמסוגלת להשתקם".
