חמישים – מכאן ואילך דרקונים וחרציות // ציפור בן-יום (נמרוד בר-עם) } עמדה } 281 עמ'
כולם כותבים אוטופיקשן, כלומר: כולם כותבים על החיים שלהם. זה כבר לא גל, וזה כבר לא טרנד, זו דומיננטה ספרותית מן העשורים האחרונים. אולי אוטוביוגרפיה שאפה אל מחויבות להלימה בין אמת כלשהי ובין החיים שהיא מתארת, אבל אוטופיקשן אינו קשור לאמת. אוטופיקשן הוא יצירה מניפולטיבית, שאינה נצמדת לעובדות ושאינה משמרת מבנה. כל תכליתה הוא להטיל את צל דמותו של הכותב על המציאות ולאפשר לקוראים להתבונן בצל זה. "אתה אמן, הלא כך, מר דדלוס?" שאל דקאן הלימודים את סטיבן דדלוס התלמיד, שאיחר לשיעור צרפתית ופגש בו מדליק את האש, ברומן הביכורים של ג'יימס ג'ויס, 'דיוקן האמן כאיש צעיר' מ-1916. זהו סיפור החניכה המכונן של המאה הקודמת, שבו סיפר ג'ויס כיצד נולד כסופר, וגם התחיל להמציא דרך חדשה לעשות ספרות. הדקאן מיצמץ בעיניים חיוורות מול סטיבן, והמשיך: "מושא האמן הוא יצירת היפה. אבל מהו היפה? — זוהי שאלה אחרת". הוא הדליק את האש וציטט את תומאס אקווינס, שטען שמה שמהנה הוא בהכרח יפה. "האש תהיה נעימה לעין", אמר הדקאן. "האם בשל כך היא גם תהיה יפה?"
הפער בין מה שמייצר אמן ספרותי ובין זה שמבטא דבר אחר יצירתי בלשון מלווה את הקריאה בספר 'חמישים — מכאן ואילך דרקונים וחרציות', שמוצהר על ידי מחברו כחלקו הראשון מתוך שניים של סיפור חייו, ילד נבון וחקרן ממשפחה בורגנית, שהפך לגבר שמתפרנס מתבונתו ומחקרנותו זו. המחבר עוסק בפער הזה בעצמו, ומעיד על כך שהעריץ אמנים ויוצרים גדולים: "למדתי את אמנותם. גאונותם האירה את חיי". עם זאת, המחבר מבחין בכך שהאמנים שהוא מעריץ מציגים איכות חמקמקה, שהוא אינו מצליח להניח עליה את האצבע. אף שלאורך הספר הוא מכליל, מגדיר ומסביר לגבי אמיתות חיים מגוונות, כאן הוא מסתבך, בעודו מבקש להגדיר כישרון. "רציתי יותר מזיקוקין של הבטחה מנצנצת. יותר מתנועות של מכחול שאינו מבין את האוחז בו. רציתי חוכמה בהירה ופשוטה כחרצית השדה./ לא ציור של חרצית. חרצית./ רציתי אותה יצוקה במשפטי נושא ונשוא קצרים. וככל שבגרתי הבנתי שליוצרים הנערצים הללו לא הייתה אפילו מודעות או הבנה של מה שחסר. או שהייתה להם המודעות אבל לא הייתה להם היכולת".
זהו ממואר יומרני, שנכתב ביד בוטחת, בעודף מודעות עצמית ובמחשבה רפלקסיבית מסועפת מאין כמותה מאת איש מדעי הרוח, מומחה ללוגיקה שעושה רושם שמכיר כל כשל וכל מיתוס, כל ארכיטיפ וכל מסד הגותי. נמרוד בר-עם, שמכנה את עצמו כאן "ציפור בן-יום (צ. ב. י.)", כנראה כדי לבטח את עצמו בדיוק מקריאות כאלה, שתראינה ביצירתו ממואר, אינו מהסס להגדיר את חומרי החיים שאותם הוא אמור לספר, בהם: מהו זיכרון, מהו לעג ומהו כעס. הוא מבאר ומבהיר, מסכם ומכליל, מדגים ומדגים שוב מידיעותיו העשירות, מסעף את פסקאותיו באמירות בסוגריים ובמירכאות כפולות, ובעיקר עוטף את זיכרונות הילדות והבחרות שלו בידיעותיו התרבותיות. כשהאב אדיש למתנת הילד, הוא האל שאדיש למנחת קין, למשל. זהו טקסט מסאי יותר מאשר ספרותי, ולפיכך מתגלה הגיבור שלו, שהוא גם המספר שלו וגם המחבר שלו, על אף הפסבדונים, כגבר גנרי בעל זכויות יתר, שקשה לזקק את ייחודו וקשה לזהות בו רגש אותנטי או דפוס אופי בעל ערך סגולי. ביקורת אחרת הייתה מסתייגת מעצם הטיפוס שדובר אלינו לאורך הטקסט המפותל הזה, ונוזפת בו על המבנה המתפורר, על העודפות שהעורך לא ניפה, אבל הספר הזה מנבא גם אותה. האימה הסתומה היא מה שמגוחך אצל היומרנים, כותב בר-עם, ואין חוסר בהירות בחיבור שלו, שהוא יודע ש"מעטים המוציאים לאור שיהיו אמיצים דיים" להדפיס.
באופן פרדוקסלי, יש כוח משיכה בכתיבה חסרת המנוח שלו, כי יומרה, כידוע, היא תמיד פשע של מישהו אחר, אף פעם לא עבירה פלילית בגוף ראשון, אבל בר-עם מנופף במודעות אליה כבשלט בהפגנה. יותם ראובני הציג כתיבה ממוארית נפלאה ב'בעד ההזיה' שלו, היות שראובני, אגוצנטרי ככל שיהיה, תמיד חיפש נקודות מפגש, תמיד הבין שהוא משתנה כשמישהו מביט בו. כתיבתו של בר-עם מיומנת, מרשימה ומנומקת, אך אין בה תודעת האחר. היא קרובה יותר ל'לא ממואר' של מוטי פוגל ול'מדוע איני כותב' של אריק גלסנר, שהטמיעו את המטא-ספרות בתוך סיפור חייהם. יש הנאה בהצצה למחשבת החיים ב'חמישים', אגוצנטרית ככל שתהיה, נטולת סיבה ממשית לתלונות ככל שתיראה בבחינה מעמדית. האם היא יפה? נדמה שזוהי שאלה מוליכת שולל ושאין בה עניין של ממש עבור בר-עם. •
באופן פרדוקסלי, יש כוח משיכה בכתיבה חסרת המנוח של בר-עם, כי יומרה, כידוע, היא תמיד פשע של מישהו אחר, אבל בר-עם מנופף במודעות אליה כבשלט בהפגנה
