פעם זה היה הרבה יותר פשוט: כשהייתי רעב באמצע יום עבודה במונית, פשוט הייתי עוצר באיזשהו מקום ויורד לאכול. היום, עם כל המצלמות, אי-אפשר להעמיד את המונית בלי להסתכן. הדיסקרטיות נעלמה, ובמקומה הגיעה תחושת רדיפה. למצוא מקום שבו אפשר גם לעצור, גם לחנות וגם לאכול בלי חשש – זו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית, אולי אפילו בדיונית. אבל שוק רמלה הוא מקרה יוצא דופן: החוויה הקולינרית בו כוללת חניה נוחה במגרשים נטושים ללא דוחות.
אני מבקר בשוק רמלה הרבה, אבל יש כנראה מקומות שחלפתי על פניהם בלי לשים לב, ואחד מהם הוא צ’יקו סנדוויץ'. השבוע החלטתי לבדוק אותו.
הכניסה מיוחדת. כמה מדרגות מובילות אל הדלפק, והמקום עצמו בנוי במדרון. עמדתי על מרפסת קטנה עם כיסאות והצטרפתי לתור, שהוא לא קצר, אבל מתקדם במהירות. המחיר – 25 שקל לבאגט. רגע אחרי שהזמנתי, כבר החזקתי ביד את הסנדוויץ' וזזתי הצידה. פה לא מרבים בדיבורים, ואני גם לא שאלתי יותר מדי. באתי לאכול. האווירה מעט מנוכרת, אבל המחיר הוגן, התוספות מדויקות והעבודה מהירה וקפדנית. זה הרבה.
תוך כדי הליכה לכיוון המונית התחיל הסנדוויץ' לטפטף, אבל זה חלק מהחוויה: סנדוויץ' טוניסאי אמיתי תמיד מטפטף. ומה היה לנו בסנדוויץ'? כמעט הכל. הבאגט עצמו טרי וקריספי, הטונה מעולה, הביצה קשה בדיוק במידה הנכונה, עם חלמון מעט רך ולא מבושל מדי. יש תפוח אדמה, כי זה חלק מהטקס. יש רוטב אדום – לא ברור בדיוק מהו – קצת דליל, אבל טעים. הידיים שלי התלכלכו לגמרי, אבל לא היה לי אכפת. עצרתי באמצע כדי לנשום רגע, ואז המשכתי עד הביס האחרון. 25 שקל לבאגט כזה? עסקה משתלמת בכל יום. אם אתם ליד רמלה – שווה לעצור
