"לפעמים אני גדול ולפעמים קטן / לפעמים אני גיבור ולפעמים פחדן", כתבה דתיה בן-דור ושר עוזי חיטמן. שיר הילדים החביב הזה מתמצת במשפט אחד את מרחב הגמישות שבו פועל היום נתניהו: כמה גיבור, ככה פחדן – הכל תלוי באיש אחד, בלתי יציב בעליל, שיושב מאחורי שולחן עץ גדול בבית הלבן.
בזירות שלא מעניינות כרגע את טראמפ ואת אנשיו, נתניהו גיבור גדול. באמצעות שליחו לדבר איומים, ישראל כ"ץ, הוא מודיע שישראל תחזיק לנצח בטריטוריות שהשתלטה עליהן בסוריה. יש מרחב אבטחה ומרחב השפעה. מרחב האבטחה משתרע לאורך הגולן הסורי, מפסגת החרמון עד נחל ירמוך. צה"ל הקים בו מוצבים. מרחב ההשפעה משתרע מזרחה, עד להר הדרוזים.
ממשלת ישראל מאיימת עכשיו במלחמה נגד סוריה. לא רק המורשת הג'יהאדיסטית של המשטר החדש מעניינת אותה – בצדק – ולא רק הזיקה שלו לטורקיה של ארדואן. גם היחסים של המשטר עם הדרוזים מעניינים אותה. גם היחסים עם העלאווים, אם יבקשו יפה. ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה, אבל בעבר נקלענו לסיפור דומה, כשמנחם בגין פותה לחשוב שהוא מגן על המיעוט הנוצרי בלבנון. המלחמה שנפתחה ב-1982 הולידה את חיזבאללה, השליטה את איראן על לבנון ולא הסתיימה עד היום.
נתניהו גיבור גדול מול הרשות הפלסטינית. בגדה הוא מתעלם ממנה; בעזה הוא פוסל אותה על הסף. הרשות, במצבה היום, איננה פתרון לאף אחת מהבעיות הביטחוניות שמקשות על ישראל, אבל בלעדיה, מול הטרור, מול האנרכיה, מול התוכניות המשיחיות של הסמוטריצ'ים, מצבנו רק יחמיר.
הוא גיבור בזירה הפנימית: חוקי ההפיכה המשטרית ממלאים את סדר יומה של הכנסת. האמביציות של לוין ורוטמן, שלפני שנה ושנתיים איימו על יציבות הקואליציה, הן עכשיו המלט שמאחד אותה. יותר מזה, הן המלט שמחבר בינו לבין טראמפ: שניהם חותרים לאותם שינויים משטריים, שניהם נרדפים על ידי אותו דיפ-סטייט, אמיתי או דמיוני.
הוא גיבור מול בית המשפט. ההתנהלות שלו במרתף בית המשפט המחוזי בתל-אביב מוכיחה לציבור, פעמיים בשבוע, שמערכת המשפט באמת זקוקה לרפורמה מרחיקת לכת. משפט שהנאשם מנהל אותו איננו משפט – הוא בדיחה. חבל שהשופטים מתקשים לעמוד בלחץ.
לפני שאעבור לנושאים שבהם הוא מתגלה כפחדן, אני מבקש פסק זמן קטן כדי לדון בהסתעפות המרתקת של מילה אחת, מאוד טעונה: גיהינום. גיהינום הוא מה שעבר על אלפי ישראלים בממ"דים, במיגוניות, בעליות הגג, ב-7 באוקטובר; גיהינום הוא מה שעבר על החטופים ששבו ומה שעובר על החטופים שנותרו מאחור; גיהינום הוא מה שעובר על משפחות שיקיריהן בשבי ועל המשפחות השכולות; גיהינום הוא מה שמבטיח הנשיא טראמפ לכל מי שלא בא לו טוב בעין, כולל האמריקאים שמאסו במכוניות מתוצרת "טסלה"; וגיהינום הוא גם מה שעובר על נתניהו, על פי הנאומים שהוא נושא במשפטו.
מתברר שגם גיהינום הוא מונח סובייקטיבי: כל אחד והגיהינום שלו. לא נותר לי אלא לקוות שהחטופים שנותרו בחיים, כל אחד מהם, עוקב ממנהרת חמאס אחר עלילות נתניהו במשפטו ומרגיש אשם: מול הגיהינום שלך, אדוני ראש הממשלה, המנהרה שלי היא גן עדן. אני מבקש סליחה.
ולפעמים פחדן
ועכשיו לפחדנויות. נתחיל מלבנון: בניגוד לסוריה, בלבנון נתניהו נזהר מלאיים. במיוחד עכשיו, כשארצות-הברית, יחד עם צרפת, מנסה לייצב את המשטר שם ולנטרל את הכוח הפוליטי שנותר לחיזבאללה. כאשר האו"ם שירטט את קו הגבול בין ישראל ללבנון, ב-2000, נותרו 13 נקודות שנויות במחלוקת. ברובן או בכולן הטענות היו של לבנון. ישראל דחתה אותן על הסף. עכשיו היא מוכנה לדבר.
הנכונות הזאת בולטת במיוחד נוכח הביקורת שהטיח נתניהו בהסכם הימי בין ישראל ללבנון שנחתם על ידי ממשלת בנט-לפיד ב-2022. החתימה תוארה כבגידה. גם אז האמריקאים היו מעורבים עמוקות, אבל הנשיא בבית הלבן היה ביידן, לא טראמפ.
הלאה: החזרת החטופים. במהלך כהונת הממשל הקודם בבית הלבן היה נתניהו בשיא גבורתו. למרות הלחץ הציבורי, הממשלה עשתה כל מה שיכלה כדי להימנע מעסקה. כתבת תחקיר של יערה שפירא ששודרה השבוע בכאן 11 פירטה את המניפולציות הפוליטיות ואת הלחצים שהופעלו על משפחות החטופים, בגלוי ובהסתר. הלחצים החמירו אחרי שנתניהו פוצץ את העסקה הראשונה, בנובמבר 2023.
למרבה המזל, טראמפ מעוניין לקדם שחרור חטופים. הוא עושה זאת משום שמרים אדלסון, התורמת הגדולה ביותר שלו אחרי מאסק, לוחצת לעסקה. ההתגייסות של טראמפ ושני השליחים שלו לעניין החטופים הגמישה את גישת נתניהו. הוא השלים אפילו עם משא ומתן של הממשל עם חמאס, ארגון טרור, מאחורי גבה של ישראל. אם התלונן, התלונן בחשאי, מפה לאוזן.
אם נקבל בקרוב עשרה חטופים חיים בעסקה שתכלול חודשיים נוספים של הפסקת אש, התחלת שיקום הרצועה ושדרוג המעמד של חמאס בעזה – המפתח יהיה הפחד של נתניהו מטראמפ. לא ייאמן: הוא פוחד ממנו יותר משהוא פוחד מסמוטריץ'.
עדיין לא עזה
לקראת שמונה בערב, עם סיום האיפטאר, סעודת הרמדאן, העיר טולכרם חזרה לחיים. הרוכלים דחפו את עגלותיהם אל סמטת השוק: סוחרים הרימו את תריסי הברזל בחזית החנויות שלהם וערכו את הסחורה בחוץ: בגדים, מתנות, צעצועים. לרגל החג התקינה העירייה תאורה לאורך הרחובות הראשיים. מתחת לשרשראות האור נראתה העיר עוד יותר שוממת, כמו בית שננטש בבהלה, כמו עיר רפאים.
עלינו אל גג של בית משרדים בן שבע קומות סמוך למוקטעה – המרכז השלטוני של הרשות הפלסטינית – בלב העיר. המראה מלמעלה ממחיש עד כמה צרים המותניים של המדינה: 12 קילומטר לחוף נתניה; מאות מטרים ספורים לכביש 6, שהיה עמוס בנהגים שחוזרים מיום עבודה הביתה. "עם רובה צלפים תקין, נגיד שטייר, צלף יכול להוריד כל מכונית על הכביש", העיר הגורם הצבאי שעלה איתי לגג.
הבניין, סיפר, הוא בבעלות מוניב אל-מסרי, העשיר בפלסטינים. צה"ל ביקש ממנהל הבניין רשות לעלות לגג. הרשות ניתנה. אני אחזיר לך סיפור, אמרתי. פעם, באחד המבצעים, צה"ל כבש את הארמון של אל-מסרי בשכם, במורדות הר גריזים. הלוחמים עוד לא הספיקו להתרווח באולמות הארמון כששר הביטחון דאז, פואד בן-אליעזר, היה על קו הטלפון. "תפנו מיד את הבניין ואת כל מה שמסביבו", צעק, וצה"ל פינה. הלקח: יותר טוב להיות עשיר ומקושר מלהיות עני ופליט.
הפנינו את גבנו לנתניה והתמקדנו בטולכרם, העיר ושני מחנות הפליטים שגובלים בה. בתחילת ספטמבר ביקרתי בהם בעיצומו של מבצע מחנות קיץ. הצבא נכנס, התמקם, ניקה ויצא, ואז החמושים חזרו.
מלמעלה, עם תאורת החג, מחנות הפליטים נראים כמו שני חורים שחורים ענקיים בפה מלא שיני זהב. בעבר התגוררו במחנה טולכרם כ-11 אלף נפש; בנור א-שמס כ-4,000. כשכוחות צה"ל חזרו לשם, בתחילת ינואר, נותרו כמה מאות במחנה הגדול וכמה עשרות במחנה הקטן. העיר והמחנות שזורים זה בזה, כמו רמת-גן וגבעתיים. אף על פי כן, כל תושב יודע את מקומו: העיר לחוד והמחנות לחוד.
העיר טולכרם איננה עזה – עדיין לא. המדיניות של הצבא יוצרת בידול חד בין מחנות הפליטים לעיר. המחנות הם זירת מלחמה: גדוד שמשון של חטיבת כפיר מפוזר בארבע-חמש נקודות שולטות ומנהל משם ציד אחר מבוקשים, על פי רשימת שמות. 105 מבוקשים נעצרו מתחילת המבצע; תשעה חוסלו. בעיר, לעומת זאת, החתירה היא לסוג של נורמליות: הילדים הולכים לבתי הספר; המבוגרים יוצאים לעבודה, גם לעבודה בניצני שלום, אזור התעשייה המשותף. זוהי נורמליות כבושה: היא מתקיימת בצל הנוכחות של צה"ל.
נסענו בשני ג'יפים ממוגנים ברחובות העיר. הג'יפים תימרנו בתוך סמטאות השוק, בין האנשים שיצאו מבתיהם לאחר שבירת הצום. אנשים התבוננו בנו בלי אומר. לא זרקו אבן, לא הרימו אגרוף, אבל גם לא נצמדו בפחד לקירות הבתים. הבלתי מעורבים עשו את הנדרש כדי להישאר בלתי מעורבים; גם הילדים. בחור אחד ניפנף לנו לשלום במחווה שהזכירה את נפנופי החטופים על הבמה בחאן-יונס. אולי לזה התכוון.
ואז עברנו מאור לחושך, מרחש העיר לדממת מוות. מול שער בית ספר גדול של אונר"א, ברחוב שמשיק למחנה, חיכו לכוחות צה"ל ארבעה מטענים ענקיים, 200 קילו כל אחד. הרחוב כבר איננו רחוב: המים מהגשם האחרון נקוו לשלוליות, לעיסת בוץ. 92 מטעני גחון נחשפו במבצע הנוכחי. נחשפו גם שלוש דירות ששימשו חמ"לים, עם מצלמות ששידרו מרחבי המחנה, עם זירת מטענים בחוץ. החשש ממטענים הוביל להחלטה לפתוח ציר חדש בתוך המחנה. הציר חצה בתי מגורים: צה"ל הרס אותם.
כוחות הרשות הפלסטינית חששו להיכנס למחנות. לדברי גורמים בצה"ל, הם שאיפשרו לכּתיבּות – גדודי החמושים – לשאת נשק בגלוי, לערוך תהלוכות, גם לסחוט דמי חסות. הם השתייכו לארגוני טרור שונים ולהתארגנויות מקומיות. הכוונה הייתה להוציא פיגועי טרור נגד ישראלים, בגדה ובתוך ישראל.
אלה שלא נעצרו או חוסלו, מסתתרים עכשיו בכפרים, בבתי חולים, במחתרת. כ-20 מהם הסגירו את עצמם לרשות. הם כלואים בבניין המוקטעה, מוגנים מזרועות הביטחון של ישראל. בטולכרם הרשות וצה"ל פועלים כשני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
לצה"ל יש עכשיו, בפעם הראשונה, יד לגמרי חופשית בגדה. בעבר ממשלות ישראליות, גם ממשלות נתניהו, ראו ברשות הפלסטינית פרטנר שיש להתחשב בו - לא הממשלה הנוכחית; בעבר היו גורמים בתוך המערכת הפוליטית שפעלו לריסון – לא בממשלה הנוכחית; בעבר ממשלים אמריקאיים, משתי המפלגות, קשרו את ידיה של ממשלת ישראל – לא הממשל האמריקאי הנוכחי. השאלה היא מה לעשות בחופש הנפלא הזה שהוענק לנו, עד לאן להוליך אותו.
מה אסטרטגיית היציאה שלך, שאלתי את המפקד הצבאי בשטח. הוא השיב בפשטות: "יש רשימת מבוקשים. נצא ברגע שנעצור 80 אחוז מהרשימה. תהלוכות חמושים לא יהיו פה יותר".
אבל שר הביטחון כ"ץ, שביקר לקראת סוף פברואר במ"פ טולכרם, דיבר במונחים פחות קונקרטיים. "הנחיתי את צה"ל להעצים את הפעילות ביהודה ושומרון עד להכרעת הטרור", אמר. "אנחנו ננצח".
השיבה הביתה
1 במארס היה היום שנועד להחזיר את תושבי הצפון הביתה, בהוראת הממשלה. טרנספר הפוך – מבתי המלון, מהדירות השכורות, ממסגרות החינוך הזמניות, אל החיים שלפני 7 באוקטובר. חיילים לא העלו אותם בכוח על משאיות, אבל מי שבחר להישאר במרכז הארץ, ירגיש מהר מאוד את המחיר בכיסו. לא נוח לחזור בכפייה, בכפוף למועד שמישהו אחר קבע, אבל לפעמים אין מנוס (הממשלה האריכה בינתיים את המועד, כמקובל, ל-20 במארס. קריית-שמונה, שביקשה דחייה, קיבלה תשובה שלילית בבג"ץ).
ביום שני נסעתי לבקר חברים שחזרו ליישובים שלהם באצבע הגליל. הרושם היה מעורב. בקיבוץ אחד פגשתי חברים מאושרים. הוא קם בוקר-בוקר לשקם את הגינה המרהיבה שלו, שהחיילים שהתנחלו בה הרסו עד היסוד. השמש האדימה את לחייו. העבודה היטיבה את בריאותו, את שנתו. לקיבוץ חזרו בינתיים רק שליש מהתושבים – משפחות עם ילדים חוששות לחזור – אבל הוא ובת זוגו בוחרים להניח את הבעיות האלה לאחרים. פועלים ששלחה עיריית תל-אביב ניקו וסידרו והפעילו מחדש את מה שמצאו במרחב הציבורי. היישוב נראה עכשיו כמו בסיס צבאי ערב ביקור הרמטכ"ל: המדרכות מסוידות באדום ולבן, הכל חדש ומבהיק וערוך לזמנים טובים יותר.
בקיבוץ אחר, לא רחוק משם, מספר לי חבר שהחזרה הביתה קשה לו. הכל נראה לו זר, מנוכר, מעולם אחר. מנחמים אותו שהוא בתקופת הסתגלות – בתוך כמה שבועות המשבר יעבור. בינתיים הוא ממשיך בשגרה הבטלנית שהשתקע בה בתקופת הפינוי, מתמכר לטלוויזיה, מתקשה לקום מהמיטה.
עד שמגיעים למטולה. מטולה לא בנויה לחזור לשגרה ב-1 במארס, גם לא ב-20 במארס. ככה זה כש-70 אחוז מהבתים פגועים, והתשתיות הרוסות. בממשלה כולם מבינים את זה, אבל פוחדים מתקדים: אם יחריגו את מטולה, יצטרכו להחריג גם את מנרה – גם שם ההרס עצום – ואז מה יגידו המושבים שנפגעו ומה יגידו ראשי המועצות מהליכוד.
זאב אלקין, השר הממונה, אמר שאם הצבא יאשר לו להחריג את מטולה, הוא יחריג את מטולה. אבל הצבא מסרב להחריג: גם עליו יש לחצים, גם הוא פוחד מתקדים. "מטולה היא סמל", אמר אחד מבכירי האוצר לראש המועצה דוד אזולאי. "אם אתם תחזרו, כולם יחזרו".
אז מטולה חזרה – כאילו חזרה. נכון לשבוע הנוכחי, מתוך 2,400 נפש חזרו 203, מתוך 270 ילדים חזרו שישה. בית ספר אין להם – הבניין נפגע בהפגזות חיזבאללה ועובר שיפוץ.
אזולאי ביקש דחייה עד 1 ביולי: התשובה הייתה שלילית. שלושה שבועות לפני הפסקת האש הוא עתר לבג"ץ; עד היום לא נקבע תאריך לדיון. נדמה שלא רק הבירוקרטיה עובדת נגדו – גם, ובעיקר, הבושה. מטולה היא אנדרטה, מונומנט. כולם רוצים לחבק אותה ולהלל אותה ולהזיל דמעה על הריסותיה, אבל אף אחד לא מוכן לשלם מחיר פוליטי על החרגתה.
מטולה למדה מה שלמדו יישובי העוטף: הממשלה איננה הפתרון – היא הבעיה; את הפתרון צריך לחפש בחברה האזרחית. מתחילת המלחמה צובאים על המושבה מתנדבים ותורמים. החמ"ל האזרחי – ארגון שמקיף אלפי מתנדבים – פועל לשיקום ההריסות. הצעד הבא הוא מימון המונים.
מימון המונים בשביל מה, שאלתי את אזולאי. "אנחנו רוצים לעזור למשפחות שמתלבטות אם לחזור למטולה או להישאר במרכז", אמר. "הכסף ייתן להן עוד מרחב נשימה להתלבטות. אנחנו רוצים לעזור למשפחות שהבתים שלהן נפגעו. מס רכוש מממן 60-70 אחוז מהמחיר האמיתי. מי שזורק את כל תכולת הבית שלו לאחר שכירסמו בה חולדות ועכברים, מקבל ממס רכוש פיצוי חלקי. אנחנו רוצים לעזור למשפחות שמטופלות במחלקת הרווחה ולבני הגיל השלישי".
זמן המחאה, ועוד יותר ממנו תקופת המלחמה, חשפו צד של החברה הישראלית שעד לשנים האחרונות קיומו נשמר בסוד: הישראלים נדיבים, בכספם ובעבודתם, מטים שכם לאחרים, רבי-תושייה. הממשלה היא ההפך מכל זה, אבל אפשר גם בלעדיה. מטולה לא מבקשת הרבה – שלושה עד חמישה מיליון שקל, זאת המטרה, הרבה פחות ממה שמקבלים ארגון חרדי שפועל נגד הגיוס לצבא או עמותה פיקטיבית שמתחברת לכספים הפוליטיים. ראש מועצת מטולה אופטימי: יש לו כל הסיבות. ¿
