5 צפייה בגלריה


(טקס חילופי אלוף פיקוד הדרום בלב הרצועה. עזה במרחק כמה פעימות חטופים משינוי מוחלט, עד כדי ממשל צבאי | צילום: דובר צה"ל)
היי דרומה
לשיטת חמאס, 7 באוקטובר היה רק המבוא: מקורות גלויים בארגון הטרור מדברים לאחרונה יותר ויותר על שנת 2027 כשנה שבה תושמד ישראל. הם נתלים בנבואה ישנה של מנהיג הארגון, אחמד יאסין, שחוסל לפני יותר מ-20 שנה. הכתישה שהעביר אותם צה"ל השפיעה על מצב הכשירות, אך לא פגעה במפלס המוטיבציה. השילוב של חצי מיליון צעירים בגיל לחימה ושל עשרות אלפי קילוגרמים של חומר נפץ מנפלי צה"ל מותיר אצלם את התקווה.
ולכן מבחינתם, מבצע קום יקום. הסיבה העיקרית שבגללה מונה דווקא אייל זמיר לרמטכ"ל ולא יריביו למרוץ הייתה המחויבות הטוטאלית שלו, הבלתי ניתנת לערעור, להכרעת חמאס בעזה, אחת ולתמיד. הוא זרק לפח את התוכניות של קודמו. בעיניו, הן יובילו לשחיקה, גם של האויב אבל גם שלנו. התוכנית שהוא מקדם כעת היא מהירה וקטלנית, אכזרית וכוחנית.
היא חייבת להיות כזו, מהטעם הפשוט שבלעדיה יהיה קשה מאוד לגייס את הציבור בבית ואת המילואימניקים, והאמת שגם איתה יהיה לא קל. משא החטופים כבד מאוד על לב הציבור, והוא יצטרך להשתכנע שלא הייתה ברירה, שכעת הגיעה עת הלחץ הצבאי, ורק כך יושגו מטרות המלחמה. זו אחת הסיבות שישראל לא ממהרת לחזור ללחימה. ואם חלילה שיעור הנפגעים של כוחותינו יהיה גבוה והכניסה המחודשת תיראה כמו קודמותיה, פלוס-מינוס, הציבור יתקשה לשאת זאת לאורך זמן. גם חטופים שנשארים בעזה וגם חיילים שנפגעים שם ללא סיום באופק זה יותר משאפשר לשאת.
החידוש העיקרי הוא השילוב בין כוחות רבים מאוד ובין שינוי המשוואה המעוותת שבה ישראל פועלת להשמיד את כוחו הצבאי של חמאס, בעודה מתדלקת אותו בכסף דרך הסיוע ההומניטרי. האירוע הזה הסתיים. קודמו של זמיר, הרצי הלוי, התנגד לכל דבר שנראה כמו משטר צבאי בעזה. התוצאה הייתה כמו הסיפור על הברון מינכהאוזן שבטנו נחצתה בקרב, והוא שותה ושותה ולא מבין איך צימאונו לא הורווה, שכן כל המים נשפכים החוצה.
הלוי קיבל מהממשלה בתחילת המלחמה שתי מטרות: השמדת חמאס צבאית ושלטונית. את המטרה הצבאית הוא הגשים כמיטב יכולת צה"ל. השלטונית לא התרחשה בגלל דרישת האמריקאים להזרמת סיוע ובשל התנגדות הצבא לחלק אותו. האמריקאים לא אותם אמריקאים, הרמטכ"ל לא אותו רמטכ"ל, ועזה במרחק כמה פעימות חטופים משינוי מוחלט, עד כדי ממשל צבאי.
הסיבה העיקרית שבגללה מונה זמיר לרמטכ"ל ולא יריביו למרוץ הייתה המחויבות שלו להכרעת חמאס, אחת ולתמיד. הוא זרק לפח את התוכניות של קודמו. בעיניו, הן יובילו לשחיקה של האויב אבל גם שלנו
איום שמום
השר יצחק גולדקנופף קיבל הוראה מהאדמו"ר מגור להצביע נגד התקציב. חברי ש"ס קיבלו הוראה מהאדמו"ר דרעי להצביע בעד כי "אנחנו לא מאיימים על הממשלה בנושא תקציבים, הממשלה זה הבית שלנו". הכי מעניינים הם אנשי דגל התורה – גפני ושותפיו החרדים הליטאים שעליהם נשענת הקואליציה כולה. ההוראה שקיבלו מרבותיהם היא פלפול ליטאי קלאסי. הרי מראש כל השאלה הייתה אם חוק הגיוס שהחרדים כה צריכים יאושר לפני התקציב או אחריו. תשובת הרב לנדו הייתה: למה להצביע מראש בעד חוק הגיוס, אם כרגע הוא גרוע?
הפתרון שנבחר, לפיכך, הוא להצביע בעד התקציב ובינתיים – סליחה על העגה הצבאית – לשפצר את החוק שפוטר מגיוס את רוב צעירי המגזר. השאלה היא, עד מתי אוקטובר 26'? מתי תיגמר לחרדים הסבלנות. כן, האחראים מבחינתם הם בג"ץ והיועמ"שית, אבל כאשר עילת העילות של הקיום המגזרי החרדי תחת מתקפה, האם הם יוכלו להישאר לאורך זמן כאשר צווים נשלחים ברבבות והישיבות מתייבשות?
ובכן התשובה העדכנית בדגל התורה היא שמתישהו במהלך כנס הקיץ של הכנסת, אם יראו שהחוק לא מתקדם, הם יפרשו. כנס הקיץ הוא מועד בעייתי ביותר לאישור חוק כזה. בסבירות גבוהה מתקפה נרחבת על רצועת עזה כבר תהיה בעיצומה, רבבות יהיו בסבב גיוס חמישי. מה שאפשר היה להעביר בדוחק עכשיו, במהלך הפסקת האש, כשהחרדים מחזיקים את הרוב הממשלתי להמשך השחרור, יהיה בלתי אפשרי אז.
גם לוח השנה לא מאיר פנים. בשנה שעברה סידר יו"ר הכנסת אוחנה את היומן כך שכנס הקיץ היה הקצר בהיסטוריה של המשכן, תשעה שבועות נטו. זה מנע מגנץ לייצר סחף בעת פרישתו מהממשלה וסידר לנתניהו הישרדות עד סוף 2024, דבר שנראה בלתי נתפס אחרי מתקפת 7 באוקטובר. כעת הכנס בן 12 שבועות.
ובכל זאת, כדאי לקחת גם את האיומים בעירבון מוגבל. החרדים מאיימים כבר שנתיים לפרוש בעונה הבאה אם לא יאושר חוק גיוס. בקיץ אומרים שיפרשו בסתיו, בסתיו מאיימים לעזוב בחורף. עכשיו ניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, והם שוב מאיימים לפרוש בקיץ. בינתיים אפילו גולדקנופף לא מאיים להתפטר: הוא סובל, אבל לא עד כדי כך שיפנה את משרד השיכון למאיר פרוש.
בדגל התורה אמרו שבכנס הקיץ, אם יראו שחוק הגיוס לא מתקדם, הם יפרשו. זה מועד בעייתי ביותר: מה שאפשר היה להעביר בדוחק עכשיו, במהלך הפסקת האש, יהיה בלתי אפשרי אז
מוזמנים לדבר ללמפה
לקדנציה הנוכחית של נתניהו נותרה, במקרה הטוב, שנה. הרי גם אם הבחירות תתקיימנה במועדן, סתיו 2026, מערכת הבחירות החוקית מתחילה חצי שנה קודם לכן. וכיוון שממשלות מחשבות בדרך כלל את קיצן לאחור, סביר יותר שהקואליציה תתפזר ותלך לבחירות לכל המאוחר במארס הבא.
שנה היא הרבה מאוד זמן, אבל מעט מאוד במונחי המשימות השאפתניות של הקואליציה. היא מייתרת, למשל, את החשיבות בהדחת היועמ"שית. הרי ההליך עצמו יארך ארבעה חודשים לפחות. הליך מינוי יועמ"ש חדש – פרק זמן זהה. נשארו חודשים מועטים מאוד שבהם יועץ, קואופרטיבי ככל שיהיה, יסייע לממשלה.
כנ"ל ראש השב"כ: כל עוד נמשכת חקירת פרשת קטארגייט, ספק גדול אם בג"ץ יאפשר את ההדחה. לא לחינם נתניהו הפציר, הציע או דרש על בסיס שבועי מרונן בר להתפטר – הכל, רק לא לשגר את המכתב. כהונת הראש ממילא לא משפיעה על הממשלה כמו היועמ"שית. לישיבות קבינט בר מוזמן פחות (ויוזמן עוד פחות), מצוות המו"מ לדוחא סולק. פיטוריו הם יותר הפגנת כוח מאשר דבר בעל משמעות. החקיקה המשפטית ממילא תחול רק מהכנסת הבאה. מינוי שופטים תקוע עד סוף הכהונה. סיכויי תקציב המדינה הבא לעבור בתחילת 2026 אפסיים. כנ"ל, כאמור, גם חוק הפטור מגיוס.
ולכן השנה הקרובה תעמוד בסימן שתי מילים טראמפיות שנשמעות בלשכת רה"מ יותר ויותר: הראשונה מתחילה ב-F ובת ארבע אותיות, השנייה Off. זה יקרה מול היועמ"שית אחרי עוד החלטה שלה (השבוע שללה מנציב שירות המדינה את הגישה למיילים, מזל שלא הדביקה לו מסטיק לכיסא).
הממשלה נכונה להתייצב על מסלול התעלמות מהנחיות היועמ"שית. אין לדעת במה מדובר, אבל מהיכרות את השניים, אין ספק שתיקרה ההזדמנות שהיא תגיד א' והממשלה תחליט הפעם לעשות ב', לא רק למחות אלא להתעלם. מידור ראש השב"כ מישיבות קבינט? מינוי נציב על אפה ועל חמתה? התעלמות מהנחיות סביב החרדים?
עד היום הקואליציה צייתה, גם אם בחריקת שיניים, להנחיות בהרב-מיארה והאיש שבאמת קובע בלשכת היועמ"שית, גיל לימון. 2025 תהיה שנת העימות, כאילו שקודמותיה היו שנות שלום.
עד היום צייתה הקואליציה להנחיות בהרב–מיארה והאיש שבאמת קובע בלשכתה, גיל לימון. כעת, כשתיקרה ההזדמנות היא תגיד א' והממשלה תעשה ב'. לא רק למחות אלא להתעלם
זה סופו של כל שעון
נפתלי בנט מציע לאמץ מדונלד טראמפ ואילון מאסק את משרד ה-DOGE לגיזום הוצאות ממשלתיות מיותרות. בנימין נתניהו רוצה לייבא מהנשיא החדש את היכולת להתיז מטפורית את ראשם של פקידי ציבור סוררים.
אשים את נפשי בכפי ואציע, כמה בומרי מצידי, לאמץ דווקא את המהלך של הנשיא החדש-ישן לביטול שעון הקיץ וקביעת שעון אחיד כל השנה. עד לפני כעשור, שעון הקיץ היה מה שתקציב הישיבות הוא היום: מאבק חילוני-חרדי לוהט על השאלה מה חשוב יותר: החיסכון הכספי משעת האור הנוספת בחודשי הקיץ, או זמני התפילות הבלתי אפשריים לכאורה אם מזיזים את השעון באופן מלאכותי.
בכל שנה שר הפנים היה קובע את המועדים – כשהיה חילוני היה מזיז אותו לפני ליל הסדר, כשהיה דתי – היה מסיים אותו לפני יום כיפור. החושך שהשתרר אז היה משל תל-אביבי על שלטון החושך הירושלמי. והילדים הנרדמים לפני מה נשתנה – רמז לדורסנות האנטי-יהודית מצד חילונים כופרים.
יום אחד מאסו מתוני הכנסת בקטטות בין ש"ס ושינוי וחוקקו פשרה מפא"יניקית נהדרת: שעון החורף יתחיל לפני כיפור ויסתיים בסוף מארס, שילוב בין שני לוחות השנה. מאז התארך עוד. הוא יחל עוד שבועיים ויסתיים רק בעוד שבעה חודשים.
אבל מאז השתנו כמה דברים: ראשית, התחוור שבניגוד למוסכמה, הזזת שעון הקיץ לא באמת הופכת את זמני התפילות לבלתי אפשריים, כך שאין פה שום עיקרון ששווה למות למענו. מאידך התברר, וזה מה שחשוב לטראמפ, שהחיסכון בכסף זניח, והעלויות בעקבות הפרעות השינה שנגרמות מהחלפת השעון החצי שנתית עולות עליו. תמו ימי מדליקי הפנסים ברחוב.
הוויכוח על שעון הקיץ איננו על יהדות ודמוקרטיה, אלא בין חובבי הבקרים ואוהבי הערבים (לא האומה, החלק ביממה). יש פה גם אלמנט גילי מובהק: יש הורים לילדים קטנים שחוזים בצאצאיהם משתגעים מעייפות ובלבול כשבחוץ עוד יש אור בשמונה בערב. שלא לדבר על שבתות קיץ שיוצאות הרבה אחרי שיצאה הנשמה.
כן, הכל מהפוזיציה. ייתכן שבעוד עשור, בדרכי לקרוע את העיר, אחשוב אחרת. אבל גם אז עדיין תעלה השאלה, למה לכפות על מחצית הציבור משהו שנוגד את סדרי העולם כאשר התועלת הכספית מפוקפקת גם כך? לא תזיק למדינה הזו קצת אפלה צוננת.
התחוור שבניגוד למוסכמה, הזזת שעון הקיץ לא באמת הופכת את זמני התפילות לבלתי אפשריים. והתברר שהחיסכון בכסף זניח, והעלויות בעקבות הפרעות השינה שנגרמות מהחלפת השעון החצי שנתית עולות עליו