"בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים", שרו בהתלהבות יתרה רבבות תלמידי ישיבות עטרת שלמה בזמן שראש הישיבה שלהם, הרב סורוצקין, חיתן את בנו בחתונת פאר. מילות השיר אמנם עברו שינוי קל לכבוד חוק הגיוס, אך הן נלקחו מהפלג הקיצוני ביותר בחברה החרדית, נטורי קרתא, המסרבים לקבל כספים ממדינת ישראל ולא מכירים בה. אבל הצעירים ששרו מלוא הגרון אינם חרדים קיצוניים, אינם פלג נידח, הם המיינסטרים של החברה החרדית. הישיבה שלהם איננה מוסד לימודים יוקרתי שבו הוגים בתורה יומם וליל, היא פשוט מוסד ישיבתי עצום עם יכולות גיוס כספים מרשימות. עשרות מיליוני שקלים מכספי מדינה מושקעים בכל שנה במוסדות של סורוצקין, שתלמידיהם שרים בחדווה שירי בוז כלפי המדינה שמאפשרת את קיומם.
אחרי 7 באוקטובר ניטעה תקווה שמשהו מהותי ישתנה בקרב הציבור החרדי. שיחולו תמורות משמעותיות, גם אם לא דרסטיות. אבל אפקט האימה של תחילת המלחמה שכך, והחברה החרדית לא רק שלא שינתה את אורחותיה, אלא אף הגביהה את החומות עוד יותר. הכסף ממשיך לזרום כמים, ואף בסכומים גבוהים מבעבר, בעוד הציבור מפנה עורף למדינה, למוסדותיה ולאתגר הביטחון הבלתי נתפס שאיתו היא מתמודדת.
איך מספרים החרדים והחרדיות לעצמם את סיפור המלחמה, ההשתמטות מעול הגיוס והיחס למדינה? הספר "ואתם תחרישון? האם השתנתה החברה החרדית במלחמה", בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ניסה לענות על השאלות הקשות הללו בשורה של מחקרים.
"כשיצאנו לדרך הייתה בליבנו תקווה שאחרי 7 באוקטובר נמצא מגדלור בוהק וברור של אהבת ישראל, הבנת המשבר ושותפות בעול, לפחות בקרב החרדים המודרניים. לתקווה הזו התבררו מעט עוגנים במציאות, רובה עדיין משאלת לב", אומרת עו"ד שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת המרכז לחברה משותפת במכון, שערכה את הספר והובילה סקר נרחב בנושא.
ואכן, הממצאים מטרידים. רוב מוחלט של החרדים לא חושבים שהימנעות מגיוס בשעת מלחמה היא מעשה לא מוסרי, ורובם המוחלט חושבים כי תפילות ולימוד תורה מסייעים יותר למלחמה מפעילות צבאית. רק 8% מקרב החרדים המודרניים (שהם עצמם מיעוט של כ11% בתוך החברה החרדית) חושבים ששירות צבאי מסייע למערכה יותר מתפילות. לצורך השוואה, זוהי לא הגישה בכל מה שקשור לטיפול רפואי. רוב מוחלט של הציבור החרדי לא חושב שתפילה מסייעת יותר מטיפול אצל רופא בשעה של מחלה.
"מגמה שכן זיהינו היא גדילה בקרב הקבוצה שחשה מבוכה או בלבול אל מול סוגיית הגיוס. אם מיד לאחר פרוץ המלחמה, בינואר 24', 68% לא חשבו שצריך לעודד גיוס כלל, 23% תמכו בכך בתנאים מסוימים (רק הנשואים או אלו שלא לומדים) ו-9% לא ידעו לנקוט עמדה, בסקר חוזר שנעשה בנובמבר 24' ענו 61.5% שהם בעד שימור המצב הנוכחי, 20% מהחרדים תמכו בגיוס בתנאים מסוימים, ו-18.5% מהחרדים ענו כי אינם יודעים מה הפתרון. כלומר כמות העונים שלא נקטו עמדה ועמדו באי-נחת אל מול השאלה הוכפל. זהו ביטוי למבוכה ואף לערעור עמדות בקרב חלק מסוים מהציבור החרדי בעקבות המלחמה", מסבירה טור-פז, "זו מגמה שאנו מזהים בעיקר בקרב הציבור המודרני".
הנתונים המספריים מגובים גם במחקר איכותני שבמסגרתו רואיינו חרדים וחרדיות בתפקידי מפתח מנהיגותיים, ואותו הובילו ד"ר אסף מלחי ורועי לחמנוביץ. השניים ניסו לברר עד כמה תחושת ה"יחד" חילחלה גם בציבור החרדי או שמא המחיצות נותרו ואף גבהו ככל שהתרחקנו מ-7 באוקטובר. הבלבול והמבוכה שנצפו בסקרים, גם אם באחוזים נמוכים, עלו גם בשאלונים.
יוסי, חרדי משכונה מעורבת בירושלים, תיאר את תחושותיו כך: "ברמה האישית היה לי אירוע שטילטל אותי וגרם לשינוי מהותי אצלי. מול המרפסת שלי גרה משפחה שהבן שלה נהרג בסוף דצמבר בעזה. ופתאום אני פוגש את המבט של האבא במרפסת מולי, מחזיק את המעקה ובוהה בעצב רב לרחוב. וזה המבט שליווה אותי כשהגעתי לאירוסין של שכן חרדי. האירוע הזה ממש טילטל אותי כיוון שהוא זיקק את הפער בין האבא שקובר בן לוחם בן 20 לעומת אבא המארס בן 20".
"בחור כמו הבן שלי שיושב ולומד בישיבה, השייכות שלו היא לישיבה. אין טריגר שיגרום לו להתגייס לצבא", אומרת נחמה, חרדית ספרדייה מהזרם המרכזי. "עבורם הצבא זה לא נודע... השינוי לדעתי אפשרי בגיל 24 ומעלה, בדרך כלל אחרי החתונה אז הם מרגישים שהם צריכים לתת יד".
יוסף, חסיד שמרני, אמר: "אצלי לא השתנה שום דבר בנוגע לצבא והמפקדים שבו. לכל אחד יש את התפקיד שלו בעולם... לא צריך שהחרדים יתגייסו, אבל כן חשוב שאנחנו החרדים נחזק את הלוחמים. החרדים לא ילבשו מדי צה"ל. אני באמת מאמין שלימוד התורה מגן עלינו. ומי שלא מסוגל ללמוד אז שיעשה חסד אמיתי ורציני".
*
אחת הטענות המרכזיות בציבור החרדי היא שליבם אינו גס באימת המלחמה ומחיריה, והם חשים סולידריות ואחריות שבאות לידי ביטוי בהתנדבות. אך ההערכה היא שחלק ניכר מההתנדבות החרדית מאז המלחמה נעשתה בידי נשים וגברים חרדים מודרניים ובעלי נטיות מודרניות. עם שוך קרבות שמחת תורה ובמהלך חודשי המלחמה הארוכים המשיכו הרוב המכריע בציבור החרדי בשגרת יומם והקפידו בעיקר על הגברת התפילות ולימוד התורה, כפי שעולה מהסקרים. יש לציין שבפועל חופשת "בין הזמנים", שבה אברכים לא לומדים, מעולם לא בוטלה באף אחת מהישיבות.
הציבור החרדי המודרני והציבור המאופיין בנגיעות מודרניות – חלקם עובדים במקומות עבודה מעורבים, משתמשים באינטרנט ובטלפונים חכמים, חלקם משכילים ואף אקדמאים – היו מעורבים יותר בהתנדבות למען הכלל. אך הם אינם משקפים את הציבור החרדי בכללותו, ובוודאי שלא את החרדיות השמרנית.
מעבר לתחושת ההזדהות של החרדים עם כאבן של משפחות הנופלים, החטופים והמפונים, במחקר עלה כי התנדבות למען הכלל הייתה קשורה גם לצורך להגביר את הנראוּת של הקהילה החרדית במרחב הציבורי ובתקשורת, ולחשוף את תרומתה במישור האזרחי, על רקע הביקורת החריפה על אי-הגיוס. "אני לא חלק ממה שקורה במדינה", אומר שלמה, חרדי ליטאי, "צריך לתת את המקסימום ולהיות שותף. להוריד תגיות שאנחנו לא עושים כלום".
חלי, יזמית חרדית מוכרת הממוקמת כיום בתווך שבין החרדיות המודרנית לדתיות הלאומית התבטאה בביקורת חדה: "אנו יכולים לשבת בבתי קפה ולעשות קניות בקניון, אבל זה אגואיזם חרדי. ואני יכולה לכעוס עליהם ועל הנשים החרדיות שמכינות עוגה לחיילים וחושבות שצריך בשביל זה להדליק להן משואה".
"הסולידריות הראשונית שנוצרה בתחילת המלחמה התערערה בצורה מהירה יחסית", מסביר אחד מעורכי המחקר, ד"ר אסף מלחי. "זה קרה בשל חוסר היכולת להגיע להסדר בעניין חוק הגיוס וההתנגדות של ההנהגה החרדית לכל פשרה, בזמן שאוכלוסיות אחרות משלמות מחיר דמים עצום".
ומופע האימים בישיבת סורוצקין? הוא לא מפתיע את החוקרים. "ממש לא משנה מה הייתה המוטיבציה של אלפי בחורי הישיבה מישיבת 'עטרת שלמה' שעמדו ושרו 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים'. ברמה הערכית הוא משדר אטימות רגשית וקהות חושים בלתי נתפסת", אומר רועי לחמנוביץ. "הסרטון הוא גם פיגוע הסברתי לכל מי שמבקשים, גם מתוך המגזר החרדי, לבלום את הניתוק בין הציבור הכללי והציוני דתי לחרדים. צריך להתפלל שסרטון כזה לא יפגע במוטיבציה של המעטים שהיו חלק מהשותפות החרדית-חילונית לשוב ולהתנדב ולנסות להשתלב".
*
בימים הקרובים צפוי לעבור תקציב המדינה, שימשיך לממן בנדיבות בדיוק את אותם הגורמים שמעודדים מרד, קהות חושים וערלות לב בקרב ציבור ענק. המדינה הציונית, עם הממשלה הכי ימנית שלה, תפגע באופן אנוש ביכולת להתמודד עם האתגרים החברתיים והביטחוניים שלנו בגלל הברית הלא-קדושה עם המפלגות החרדיות.
בניגוד לקולות שהחברה החרדית משמיעה כלפי חוץ, לפיהם במתינות והסברה יחולו תמורות משמעותיות, בתוך הבית פנימה נשמעים קולות שונים לגמרי. המחקרים מתפרסמים כעת בסך הכל מאששים את מה שנכתב בעיתונים החרדיים ומה שנאמר מעל לכל במה בישיבות. שינוי מהותי בתוך החברה החרדית לא יתרחש באופן אבולוציוני בזכות חרדים מתפכחים שיראו את האור. ישראל חייבת לפעול באופן אקטיבי, בין היתר באמצעות סנקציות כלכליות ופליליות, על מנת לשנות את המשוואה.
תמונה אחת שווה
יום רביעי / פסגת זאב / בוקר
נועה אוחנה מחייכת למצלמה, עם כובע הפוך ויד חבושה. היא מסמנת אייקון שכבר הפך מזוהה בשנייה. היא מחופשת לאמילי דמארי, החטופה ששבה מהשבי בלי שתי אצבעות ועם תועפות סטייל. גם הלוח המחיק שהפך חלק בלתי נפרד מטקס השיבה מככב בתחפושת.
אמא שלה, שמרית, מספרת שהיא הציעה לה להתחפש לסופרמן, אבל הבת בחוכמתה ביקשה להתחפש לגיבורת-על אמיתית. במציאות הישראלית זה לא קשה במיוחד. נועה אוחנה לא לבד. בעשרות בתי ספר תלמידים וצוותי הוראה התחפשו לבאטמנים כמחווה למשפחת ביבס ולירדן, ששב לבדו מהתופת.
בתוך זמן קצר הפכו החטופות והחטופים שחזרו גם לגיבורי תרבות. על חלקם מדווחים כבר בעמודי הרכילות, ולהבדיל - הראיונות איתם מצוטטים בארץ ובעולם. באופן מדהים, השבים מצליחים להיכנס אל גלימת הגיבור בטבעיות, לפעמים בקלות בלתי נתפסת.
כל סיפור שיוצא מהשבי, כל התגייסות למאבק עבור מי שעוד שם - הופכים אותם למגדלורים של הישראליות. רק השבוע כתב גדי מוזס בן ה-81 מכתב מעורר השתאות לאנשי קהילתו, ובו הפציר בהם לשוב אל שדות ניר עוז. בהתנהלותם הם מזכירים לילדים ולמבוגרים כאחד שהפור לא נפל, שביכולתנו להפוך את הסיפור, בדיוק כמו במגילה.
