יואב קוטנר איבד את הזיכרון בגיל 18. נפילה אחת על הר במהלך חופשה בשווייץ, והוא שכח אנשים ואיך לקרוא ולכתוב. יותר מ-50 שנה עברו מאז, אבל קוטנר, האיש שיודע לספר על מוזיקה כמו שאף אחד אחר לא, זוכר היטב את ההסבר לחסד שקיבל. "מוזיקה היא לא משהו שאתה צריך להבין", הוא אומר בתחילת הפרק הראשון (מתוך שלושה) של "נתתי לה חיי". "אתה פשוט שם את האוזניות ואתה מרגיש טוב. אתה שמח, אתה מתרגש אפילו שאתה לא מבין את המילים. ההופעה הראשונה שראיתי אחרי התאונה הייתה של כוורת. היא גרמה לכך שמוזיקה תהיה החיים שלי".
כמו שמאוד קל לאהוב את כוורת, ככה מאוד קל לאהוב את הסדרה החדשה של "כאן". יש כמה סיבות. אחת נעוצה בהישענות על גיבורי תרבות כל כך משמעותיים בישראל, שכל אחד מהם בנפרד שווה סדרה: דני סנדרסון, גידי גוב, יצחק קלפטר ז"ל, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר ויוני רכטר. פיצוץ של כישרונות שונים שהביאו הרמוניה מטורפת ומוזיקה שעוד לא עשו פה.
הסיבה השנייה היא שקוטנר לא צריך הרבה בשביל לספר את מה שממילא מעניין. מה צריך יותר מלשמוע על האודישן של רכטר או על הגעתו של הגאון והאאוטסיידר קלפטר למה שהייתה כבר קבוצה מגובשת. במובן מסוים הסדרה היא כמו ישראל של פעם, או לפחות כמו שבדרך כלל תופסים עבר: פשוטה ויפה ומעוררת געגועים ונוסטלגיה למה שכבר לא.
כוורת, שנולדה מתוך להקה צבאית, הפכה ללהקה שמספרת את ישראל בשירים אבל גם לא תופסת את עצמה ברצינות. היא נהנתה לשבור את הפאתוס. את הסמלים וההיסטוריה. כוורת הגדירה ישראליות עם משחקי מילים ונונסנס של מציאות ודמיון. היא הצליחה לחמוק מדיוני עדות, מישראל ראשונה ושנייה, ופשוט לנגן מוזיקה לאנשים באמצעות שפה לא מעונבת אבל חכמה, ודברים שאיך אפשר להסביר אין אינגליש כמו המגפיים של ברוך, הסולת והקרמבו והעצם של הכלב.
אבל חוץ מנוסנס היו גם טקסטים מרומזים ופחות מרומזים עם פוליטיקה כבר בלהקת הנח"ל עם "שיר לשלום" וגם אחר כך עם "נתתי לה חיי" באירוויזיון או עם "נחמד". בישראל של היום אין מקום לטקסטים חתרניים על שלום, על שתי מדינות לשני עמים. וגם ישראל של טרום 7 באוקטובר לא ממש דגלה במסרים פוליטיים, אלא בחלומות בינלאומיים: אם פרצת פה, זה עניין של זמן עד שיציעו חוזה בחו"ל, ולשם כך צריך מוזיקה פופית, נוחה, שהטקסטים בה נכתבו כדי להצליח, לא כדי לשנות.
קוטנר עושה מסע של גיבורים אבל גם של ישראל דרך להקה שהייתה ועדיין, חוצת דורות. אפשר לאהוב אותה עם כינורות ועוּד ב"התמנון האיטר" או עם גיטרה אקוסטית ב"ערב של יום בהיר". כוורת הייתה ועדיין מעין מדורת השבט המוזיקלית. הסדרה החדשה מזכירה טוב מאוד למה. עכשיו נשאר לקוות שאולי היא גם תעלה לחברי הלהקה את החשק לסיבוב הופעות נוסף. אין תקופה טובה מזו כדי להיזכר שיש לנו גם דברים במשותף.
בקטנה
"התבגרות", ארבעה פרקים של נטפליקס, היא אירוע. לא רק בגלל שכל אחד מהפרקים מורכב משוט אחד באורך של שעה, לא רק בגלל שכל ניואנס מחושב שם כמו שצריך, אלא כי גם מעבר לאריזה המיוחדת, היא יפה ומעוררת חמלה. היא עוסקת בגבריות ובמערכות יחסים בין ילדים והורים. וגם בשאלה איך אפשר להתקיים בעולם עם חוקים ותקנות שלא תמיד מתיישבים עם הצורך הטבעי של הורה להגן על הילד שלו. נשמע מוכר גם במציאות שלנו, שחבל שלא הסתיימה בעצמה אחרי ארבעה פרקים.
