נדמה שלא חלפו יותר מדקות בודדות בין הפרסום אתמול בערב על מתווה הנשיא הרצוג ונשיא בית המשפט העליון עמית לקביעת הרכבה של ועדת החקירה הממלכתית, לבין הדחייה המוחלטת ליוזמה שהגיעה מלשכת רה"מ נתניהו.
אפשר להתווכח על השאלה אם המתווה של הרצוג ועמית מעניק מענה הגיוני לטענות שהציג רה"מ נגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אבל זה יהיה בזבוז זמן מוחלט - לנתניהו אין שום כוונה להקים את הוועדה הזו, ואין לו שום כוונה להעניק לאף גורם את הכוח לבחון את התנהלותו. לכן גם אין ניסיון לייצר מראית עין של הושטת יד בחזרה אל עבר היד שהושטה לעברו.
הרשו לי לגלות לכם: ועדת החקירה הממלכתית לא תקום כל עוד נתניהו אוחז במושכות, ועושה ככל העולה על רוחו. הרצוג ועמית יוכלו להמשיך ולהסכים ביניהם, אבל חקירה אמיתית לא תצא מזה.
מתברר שגם מי שבנה על טראמפ שיצליח יותר מביידן בהשבת החטופים, טעה. הדרך היחידה לסיים את הסאגה האכזרית הזאת כתובה על הקיר: סיום המלחמה, והחזרת כל החטופים, החיים והחללים, בתמורה לכל מחיר שחמאס דורש. ואם אתם מחפשים לשמוע מרון דרמר, שעומד בראש צוות המשא ומתן, אל תצפו שזה יקרה בתקשורת הישראלית. דרמר ונתניהו עובדים רק באמריקה.
ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפני הספירה תוקידידס כבר ראה את הצפוי, במלחמת אתונה וספרטה: "בני אדם, שעה שהם מבקשים להתנקם באחרים, אינם מהססים לבטל את החוקים המשותפים לכל הבריות ואשר בהם תקווה לכל, שאם ייפלו ברעה - ייוושעו על ידיהם". בקיצור: ממשלה שבתקופת כהונתה נפלנו לתהום לא מקבלת אחריות לכך, ועוד מרשה לעצמה לשנות את פניה הטובות של המדינה.
במבואה של לשכת ראש השב"כ כתוב המוטו שאמור להדריך את עובדי השירות החשאי: "מגן ולא ייראה". התמונה של נדב ארגמן מופיעה לצד קודמיו בתפקיד ראש הארגון, ולצד תמונתו של רונן בר שבא אחריו. "פיו וליבו שווים", אמר לי ידיד שהקדיש עשרות שנים מחייו בשירות המדינה, נוכח הסערה שעוררו איומיו של ארגמן. הוא הסביר גם שארגמן לא התכוון לסחור במידע אישי ואינטימי על נתניהו ומשפחתו.
במשך שנים ארוכות סיקרתי ראשי ממשלה - ומעולם לא ראיתי דבר שדומה להתנהלות של נתניהו וחבורתו. מנחם בגין לא היה מעלה על דעתו להחליף את שומרי הסף אחרי שניצח בבחירות לכנסת.
"המושל" הוא שם סרטה של דנאל אל-פלג, נכדתו של צבי אל-פלג ז"ל ששימש כמושל בכפרי המשולש, בגדה ובעזה. המסקנה ממנו ברורה: אין סיכוי לשליטה לשם שליטה, וחייבת להימצא הדרך להסדר בינינו לבין הפלסטינים.
עומר שם-טוב, שחזר משבי חמאס, בירך את ברכת "שהחיינו" וספג התנפלות מצד אחדים מעמיתינו שכועסים על חטופות וחטופים שהתחזקו באמונתם בשבי. ואני שואל: מה אכפת לכם? במצבי מצוקה איומים מחפשים דרכים לשרוד. כל הכבוד.
זה הזכיר לי שלפני שנים אחדות, כשהייתי בטיפול נמרץ, נזכרתי בשיר רועים שאבי המנוח לימד אותנו, שסייע לו ולאחרים לשרוד במחנות ההשמדה. "התרנגול קרא, השמש עלתה, ביער ירוק, בשדה פתוח, הולך לו העוף, איזה מין עוף הוא זה? כנפיו זהובות, רגליו ירוקות, רוצה הוא לשוב לביתו. מתי זה יקרה? חכי ציפור. ייבנה בית המקדש, עיר ציון תימלא, אז יהיה הדבר".
עומר יקר, ואחרים שעוד יגיעו: שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.
אפשר לשאול אם המתווה של הרצוג ועמית מעניק מענה לטענות של רה"מ נגד ועדת חקירה ממלכתית, אבל זה בזבוז זמן - לנתניהו אין שום כוונה להקים את הוועדה הזו
