באחד הניסיונות המעיקים של קייטי פרי להמציא את עצמה מחדש, ב-2017, היא הכריזה על עידן ה"פופ עם כוונה" (Purposeful Pop), מה שאמור היה להתאים לזמנים המשוגעים שהחלו להתהוות בארצות-הברית במהלך הקדנציה הראשונה של טראמפ בבית הלבן. כמובן שבמציאות עשתה פרי מוזיקה יותר ריקה מגילה גמליאל, אבל הרעיון חי וקיים במקום רחוק ובעיקר משוגע עוד יותר – בזכות יוצרת פופ מוכשרת הרבה יותר.
"מה חוץ מזה", האלבום השני והנהדר של נונו (נעמי אהרוני גל), הוא אוסף טוב מאוד ברובו של סוכריות קופצות מהאוזן למוח; בילוי כיפי בגן שעשועים של רעיונות ומחשבות שמצליחים לדייק לא רק את השפה של הזמן והמקום ברמה שאמורה לגרום לכותבי "ארץ נהדרת" לקנא (או לסגור איתה הופעת אורח) – אלא גם את הלך הרוח של המאמץ האינסופי להיות אישה צעירה במדינה שמכריחה אותך להיוולד מבוגר. "תנו לי לשכב על הספה עם מגבת", אומרת נונו בשיר שזהו גם שמו, "תנו לי להיות מאושרת/ תנו לי ביטחון שב-33 הדקות הקרובות לא יקרו אסונות-אזעקות-ועוד כל מיני דברים שכדאי שאהיה לבושה בשבילם".
למעשה, נונו היא דוגמה חריגה למדי בנוף הישראלי לפופ אקזיסטנציאליסטי, שבו לא מדברים רק על לב שבור, ליבידו בוער או חיזוק הביטחון העצמי, אלא ממש מפרקים לגורמים את המציאות ומנסחים אותה באופן שהמונים יוכלו להזדהות. "כפיים לגזורים", לדוגמה, הופק כדי להיות המנון (עם מחיאות הכפיים), אבל מה שהופך אותו לכזה הוא החדות של נונו ככותבת וגם כמבצעת, כזאת שיודעת להבריק במסר ("זה לא הבעיות שלי/ זה בעיות של המדינה שלי/ אה או שיט אז זה כנראה גם הבעיות שלי") וגם לשגר אותו כמו טיל לפרצוף. ההפקה המגוונת של גל עובד לא פחות חיונית, בין סחרחורת טיקטוק טיפוסית בחצי הראשון של האלבום וחצי שני הרבה יותר עשיר ומלא בנשמה.
ובעיקר מה שמשמח הוא מותו של החשש מפני גימיק שמיצה את עצמו. ב"מחדש" היפהפה שסוגר את האלבום עם נימה של בלוז וגוספל (!), נונו שרה "קשה לי להיות מחוברת/ כי אז אני מגלה סרט ועוד סרט ועוד סרט". זה בדיוק סוד הקסם: אתה הולך לקולנוע שנקרא "החיים של נונו" ולא רוצה לצאת ממנו אף פעם.
