כלא צלמון היה כלא קטן פעם, אבל בזכות הניהול הכושל של המדינה הלך ותפח לממדים עצומים. היום הוא מתנהל כמו עיר רוויית פשע, סמים ואלימות. סדרת הדוקו החדשה שעלתה אמש ב"כאן" מספקת הצצה מרתקת למה שקורה בין כתליו, אבל ההצצה הזאת מבהילה מאוד. העתיד פה לא ורוד, ולא רק בגלל שהולכים לפטר את ראש השב"כ.
הסדרה שיצרו צפריר קוחנובסקי, מיתר קוטלר וטל ברדה מתעדת בעיקר את הצוות שמנסה לנהל את הכאוס הזה, אבל יחד עם זאת הסדרה היא ממש לא תשדיר שירות לשב"ס. אי-אפשר שלא לחשוב על הפרסומת שעלתה לאחרונה, שמהללת את לוחמי שב"ס ומציגה אותם כסוג של חיילים שתפקידם רק להילחם. להיות סוהר בישראל, כפי שעולה מהסדרה, הוא דבר לא פשוט בכלל. לצד לוחמנות צריך גם לגלות רגישות יוצאת דופן, לנהל את הכלא ביד ברזל אבל גם בעדינות. זה איזון שנראה בלתי אפשרי, והסדרה הזאת נותנת הצצה לדרישות הבלתי אפשריות הללו. הדילמות שעומדות בפני הסוהרים והסוהרות מרתקות, מזכירות אפילו את הסדרה האגדית "אוז", אבל בעיקר גורמת לחשוב על העוול שהפרסומת הטרייה עשתה. כל מי שראה אי פעם סרט כלא גילה שהקלישאה הכי שחוקה נכונה: צריך להיות חכם, ולא צודק.
הצפייה ב"צלמון" לא קלה, זו לא איזו סדרת מתח. היא מצריכה סבלנות לפרטים. הכלא הישראלי גם לא מצטלם יפה כמו כלא שושנק מהסרט "חומות של תקווה", והאסירים לא נחמדים וטובי לב כמו דמותו של מורגן פרימן בסרט האגדי. חלקם בכלל לא רוצה להשתקם, אלא להמשיך ולדקור את חברי הכנופיות האחרות בכלא. לאחד מהם, שפניו הוסתרו, יש "מאות סכסוכים" ולכן הוא היה צריך להישאר בצלמון ולא לעבור לכלא אחר. זאת הייתה סצנה פשוטה למדי, אבל הצירוף "מאות סכסוכים" הפך אותה למבהילה מאוד. הסלנג של הכלא לא כיפי כמו בסרטים.
היקף הפשיעה פה עצום וחסר תקדים, ואם נמשיך ככה אז ל"צלמון" יהיו עוד גרסאות. הקונפליקטים שמוצגים בפרקים הראשונים הופכים את הבטן, וגם את הדוקו הזה למסמך חשוב. למרות הכל, הסוהרות האמיצות והסוהרים האמיצים מנסים לשמור על אופטימיות, אבל אין להם מספיק זמן כבר לטפח תקוות. עוד רגע הם צריכים שוב לשמוע תלונות מאסירים על תנאי הכליאה שלהם, ותוך כדי גם לשמור שלא ידקרו האחד את השני. יש סיבה שקוראים לכלא "החצר האחורית".
