1. ההתמכרות לחדשות גורמת לזה שהזעזוע כבר לא מזעזע, המילה מנורמל אולי דרסה את השפיות האחרונה. נורמלנו. ולא רק שלא מפסיקים להגיד את זה, גם מאמצים זאת הלכה למעשה. "נורמלנו" זה בעצם אומר שמשהו כל כך נוראי קורה, אבל כנראה הוא לא כזה נורא כי עובדה שהוא מנורמל, קרי הוא בתחום הנורמלי. מה שזה לא אומר.
מי יודע מה נורמלי ומה לא נורמלי? החוקים וההגדרות השתנו, לא ברור אם הם או אבולוציה או שכולנו עברנו מוטציה. יש מוטציות טובות, לא? אני מנסה להגיד לעצמי. הרי ככה נוצרו צבי הנינג'ה או משהו כזה. אז אני זוכרת ששמעתי את השם הזה לראשונה. מוטציה. המוטגֵן הגיע לביוב וכך ספלינטר נוצר, שילוב של עכברוש וחומר.
2. אנחנו לא נורמלנו, אנחנו עברנו מוטציה. אני רואה הבדל ממשי בין מי שהיה פה ב-7 באוקטובר למי שלא היה בארץ. אני פוגשת ישראלים בחו"ל והם נראים לי אחרים כל כך, שונים כל כך.
המוטציה שלנו היא בראש. אנחנו פשוט מוחשכים בראש שלנו. כמו הר געש שהתפרץ ויצר עשן גופרית שהתפשט בשמיים וחסם כל אור שמש. אנחנו בלי אור שמש כבר הרבה זמן. בלי אור שמש כל יצור חי נובל, ואנחנו נובלים לאיטנו. אנחנו מתחפשים, אנחנו צוחקים, אנחנו נושמים, חיים, מוחאים כפיים, מתנשקים, שוכבים, מתחבקים, עושים יוגה, מכינים פסטה בולונז. אבל ליבנו ערל, גבה, מוחשך. איבדנו משהו בסיסי. תקווה.
3. רק כשגלגלי המטוס נוחתים באיזו מדינה אחרת, וכשהטלפון כבוי לאיזה שעה, או חמש בטיסה, אנחנו מצליחים להבין את גודש הסאה שאנחנו נמצאים בו. יש פה חדשות חדשות כל עשר דקות.
דברים שמדינות שלמות מספיקות בעשורים מבחינת אסונות, אצלנו זה יממות. בכל הרגעים הללו נעדרת אותה תקווה. אומרים שהתקווה מתה אחרונה – היא אולי לא מתה, אבל היא כן באירוע מוחי. אני מבקרת אותה, מצטערת עליה, לא יודעת אם להתפלל שתתעורר או שתיגאל מייסוריה.
אני אפילו לא מצליחה להרגיש צער. נכנסת למקלחת, תקפו בתימן. נסיעה קצרה, ראש השב"כ פוטר. אנחנו כבר לא עומדים בעומס. אפילו בבגרויות יש מיקוד של החומר. לא מצליחה אפילו להבין. אני כבר לא יודעת לאן להסתכל קודם. ופוסטים שכותבים. אנחנו אשמים. אנחנו לא. נקלענו לסיטואציה. עכשיו אני מבינה מה זה אומר נקלענו. בואו לא נישאר בה.
