יכול להיות שאת הביקורת על סרט שכולו עוסק באימהוּת, בהנקה ובחרדות המתלוות לשני המושגים הללו, הייתה צריכה לכתוב מבקרת. מצד שני, גדולתו של קולנוע טוב היא ביכולת לגרום לנו להרגיש כמו מה אנחנו לא. "חלב", סרטה השני של מאיה קניג, שזכתה עליו בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר, עושה את זה מצוין.
במרכזו חברה פרטית ששואבת חלב אם מאמהות צעירות עם עודף חלב ומחסור בכסף, ומעבירה אותו לאמהות עשירות שמעדיפות לא להיניק. האווירה שם היא של חברת הייטק מתקדמת ונקייה, אבל קשה להשתחרר מהמחשבה שמדובר ב"מחלבה אנושית". גיבורת הסרט היא צעירה היפסטרית דלת אמצעים שמועסקת בחברה (המוזיקאית הילה רוח בתפקיד קולנועי ראשון, והיא כובשת), עד ששרשרת אירועים מובילה אותה לקשר עם אחת האמהות העשירות שניהנות מהחלב שלה (הדס ירון המעולה).
רוב סרטי המדע הבדיוני בונים עולם שלם, מלא טריקים ושטיקים עתידניים ומלאי הסברים שנועדו להעביר משל אחד פשוט על המציאות העכשווית. "חלב" השובב אינו בדיוק סרט מדע בדיוני – הוא מתרחש בישראל העכשווית – אבל הוא משתמש יפה בטריק העלילתי שבו כדי לדון בנתק הרגשי שחוות נשים כשהחברה לוחצת עליהן להביא ילדים לעולם ולהיניק אותם. הסרט גם מצליח להיות סאטירה מדויקת על עולם ההייטק הישראלי, שמלא דברי מתיקה ומסתיר נצלנות רבה.
למרות הטריק המד"בי שבמרכז "חלב", משמח שקניג לא נתקעה רק עליו, ובמהרה מוציאה את הגיבורה מחברת השאיבה למסע של גילוי עצמי עליה ועל האימהות שלה. רוב הסרט מתפקד כדרמה יפה על שתי צעירות חכמות שחוות רגשות מעורבים סביב מה שהחברה רואה כדבר הכי טבעי לנשים, שלא לומר "הייעוד" שלהן.
לא הכל מושלם ב"חלב". לעיתים המהלכים מהונדסים מדי, ובעיקר במערכה האחרונה הוא מאבד אנרגיה לקראת סיום מעט מלאכותי ותחושה שקניג סוגרת כל מיני קצוות ומנחיתה בלונים שהפריחה לאוויר כדי להחזיר את הגיבורה לנקודת איזון. ובכל זאת, כסרט נוגע ומשעשע על הורות ועל רגשות האשמה הנלווים אליה, הוא חד, מוצלח ומעורר אהדה – לאמהות, לאבות ולכלל הצופים.
