זה מתחיל מראש השב"כ רונן בר, וממשיך עם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. ואז זה חבר כנסת שסירב למשמעת קואליציונית. שהחליט שהצעת החוק לא עולה בקנה מידה אחד עם ערכיו. שלא לשם כך הגיע למלכות, שהוא מחויב לבוחריו. אחר כך זה מנכ"ל משרד ממשלתי שדורש מקצועיות, שלא מיישר קו. שאומר, למשל, שהקבלן המועמד לעבודה פשוט לא מתאים. אז מה אם הוא נאמן למפלגה, לשר, לדף המסרים?
זה ממשיך במנהלת בית ספר. למה היא דיברה? מה בין חינוך לבין דיון בכיתה? זה מתקדם, איך לא, למורים ולמורות. למה לערבב שיח פוליטי עם שיעור אזרחות? למה להעז להציע פרשנות? מה בין חשבון לחיבור נקודות? מה בין היסטוריה להבנת עובדות? אחר כך מגיע במאי הקולנוע שמחליט לשקף מציאות לא ממש מחמיאה. הלו, זה קולנוע, תן לשים ראש, לנוח על כל שעל. ומוטב שתיתן את הכבוד לצה"ל. אחר כך זה השחקן, הזמרת, הקומיקאית, הסאטיריקן. נראה לך שעם דעות רבות תורשה להיות בדרן? שהקהל יקנה כרטיס למופע של שרלטן?
ואז אלה אנשי האקדמיה. מנהלות המכללות, ראשי האוניברסיטאות, מרצים ומרצות. מה הקשר בין השכלה גבוהה לבין ריבוי דעות? ואז ראשי הרשויות. ראשי מועצות. ראשי ערים. אל תפריעו לשלוות התושבים. מנהל בית החולים, האורתופד, רופא הילדים. תעבירו מכאובים, תתמקדו בכדורים. מנהלת הסטודיו לפילאטיס שהציבה בעסק שלטים. מה לשיעורי חיטוב ולמאבק החטופים?
זו גם האמא השכולה שמביעה ביקורת. אל תנתבי את המוות למשחק עם התשקורת. ואלה גם עיתונאים, פרשנים, פובליציסטים וכותבים. עם המילים האלה כבר עדיף דפים ריקים. וכמובן אלה גם הסופרות והסופרים, וגם מנהלי ההוצאות שבוחרות את הכתבים, ואולי גם החנויות שנותנות להם ולהן מדפים. בשביל מה לעזאזל יש כאן מחסנים? וזו מעצבת האופנה שרקמה על חולצה בערבית, הלקוחה שלבשה והזיקה לתדמית. והשיר הזה ברדיו שצורם בחוצפתו, ומנהל התחנה – הוא עוד עובד שם? מה איתו?
והחטוף לשעבר שכועס לו בכיכר. ממי קיבל מנדט להזיק כך בנכר? ומנהלת קשרי הלקוחות שתייגה שר במרשתת, ועכשיו אין לה קשרים והיא כבר לא עובדת. והרוכל בשוק שהעמיס מלפפונים, ואז דיבר על המצב וביאס את הקונים. וההורה הזה בגן שנצפה מפגין עם דגל, והוחלט שמעתה כדאי לשים לו רגל. ומשפיענית הרשת שכתבה כמה דברים, ועכשיו אין לה קמפיינים וגם לא מיליון עוקבים.
וכך, מראש שב"כ ויועצת משפטית, הטרלול מגיע מטה, לאזרח, לאזרחית. הם לא טיפשים, האזרחים, הם מבינים את המסרים. הלחם מתייקר, וכך גם המילים. ואם רוצה העם לשרוד, למלא את המקרר, אז אולי עדיף לשתוק, לצנזר, לוותר.
זה ממשיך במנהלת בית ספר. למה היא דיברה? מה בין חינוך לבין דיון בכיתה? זה מתקדם למורים ולמורות. למה לערבב שיח פוליטי עם שיעור אזרחות?