כששמעתי שחוה אלברשטיין מוציאה אוטוביוגרפיה, "סמטת כנען" (הוצאת אפרסמון), מיהרתי לרכוש עותק. אני אוהב אותה מאז ילדותי. תמיד הרגשתי שהיא מפליאה לספר סיפורים מרתקים באמצעות השירים שהיא מבצעת. כשהיא שרה את "מרדף", את "נחל התנינים", את "עץ הכוכבים", את "בשביל אל הבריכות", ממש דמיינתי את הנופים ונשאבתי לעלילות השירים. היה משהו בשירה ובשירים שלה שנגע בילד שדיבר אל כוכבים והתמודד עם זרות, בדידות ובעיות מגדר. בהמשך החלה אלברשטיין לכתוב שירים בעצמה, וגם בהם היטיבה לרקוח זיכרונות וסיפורים.
אלברשטיין כתבה את הספר מאחר ש"השנים חולפות, ועימן עולה החרדה מפני השכחה", כפי שהיא מסבירה, והיא קראה לו על שם הסמטה הצרה בקריית-ביאליק שבה גרה בילדותה אחרי השנים במעברה. על העטיפה מצוירת תאנה, שאביה משה שתל ליד הבית יחד עם גפן ורימון, כי "הם סימלו בשבילו את השפע והטוב שהוא ציפה למצוא בארץ".
הספר קולח, מרגש, נטול פאתוס ודימויים מתחכמים. הוא מורכב מהרבה רגעים קטנים ומקסימים ולא חף מהומור, ובמהלך הקריאה נכנסתי שוב ושוב ליוטיוב כדי להיזכר בשירים שמוזכרים בו. קשה שלא להתרגש מהגעגועים של אלברשטיין לאנשים שאיבדה – ההורים רות ומשה, האח אלכס ובן הזוג נדב לויתן ז"ל ("אני כותבת מפני שאין לי עם מי לדבר מאז שנדב עזב אותי"). ובאמצעות הסיפורים אנחנו רואים איך הארץ, שאליה עלתה אלברשטיין מפולין, שינתה את פניה. פה ושם היא מותחת ביקורת בדרכה החכמה והמעודנת. זה קורה, בין השאר, כשהיא מתייחסת לשירים "חד גדיא", שיצא במהלך האינתיפאדה הראשונה ועורר התנגדות, ו"הקוסם" על ראש הממשלה נתניהו וההשלכות של ביקורו במנהרת הכותל ב-1996.
אלברשטיין הייתה צריכה לזכות בפרס ישראל כבר מזמן. בישראל הנוכחית זה כנראה בלתי אפשרי. סביר להניח שגם אם היו מעניקים לה את הפרס, הייתה מסרבת לקבל אותו עכשיו. הרי כמו שהיא מעידה על עצמה בספר, היא "יותר צמח בר מאשר שיבולת בשדה".
