לא ברור אם התזמון הסוריאליסטי של "הראש" – דרמה על ראש שב"כ בדיוני יום אחרי שראש השב"כ האמיתי הודח – באמת משרת את הסדרה החדשה של קשת: מצד אחד, הנושא רלוונטי ובוער. מצד שני, גם לפני חודשיים, עת נדחה השידור ברגע האחרון, נקודת המוצא הייתה חלב חמוץ: בראשות השב"כ בסדרה עומד אדם שאינו אחראי למחדל מודיעיני מחריד, בעזה יש עדיין בניינים ראויים למגורים וראש הממשלה הוא לא שעטנז של קליגולה ונרון. בקיצור, בישראל 2025, "הראש" היא לא יצירה תקופתית אלא מדע בדיוני.
כשמצליחים לנקות את הראש מכל מה ש"הראש" לא יכולה להיות, מתגלה פרק בכורה מבטיח. זהו בוודאי תוכן ראוי לפריים-טיים של קשת – לא בדיוק כיבוש האוורסט – וגם אחד המוצרים היותר מבושלים שיצאו לאחרונה מהמפעל של היוצרים רון לשם, עמית כהן ודניאל אמסיל, שפועלם (ביחד ולחוד) בתחום הדרמה הביטחונית מתחיל להזכיר את מה שעשתה שלישיית סטוק-אייטקן-ווטרמן למצעדי הפופ באייטיז: לפעמים יצא להיט ששורד לעד, לפעמים יצא טראש שלא ברא השטן, אבל המכונה לא הפסיקה לרגע.
גורלה של "הראש" לא יוכרע על בסיס פרק אחד מתוך תשעה, אבל את הנתונים הבסיסיים יש לה, כשהחשוב מכולם הוא סיפור חזק: ראש השב"כ איתמר מולכו (יהודה לוי), "ילד הפלא של המודיעין הישראלי" (אגב, לפני עשור לוי היה גם "קינדר" בסדרה על המוסד, מעניין מתי זה עובר), ניצב מול דליפה (סליחה, דֶלֶף) שעלולה לחסל את הקריירה שלו, לגרום נזק לאומי בל יתואר ולפגוע ביקרים לו. העובדה שאת תהילתו קנה בגיוס סוכנים וסוכנות, כלומר באמנות המניפולציה והבגידה, היא חלק מרכזי משאלת האחריות שלו למצב הטרגי: מה קורה כשאדם שמתמחה בזיהוי חולשות ושקרים מאבד את חוש הריח?
לוי, על אף שהשלטון שלו בתפקידים כגון אלה גובל בדיקטטורה, עובר היטב את משוכת האמינות הן משום שהוא יהיה כריזמטי אפילו בתור פקיד בדואר והן כי כבר ביצע תפקיד דומה בדרישותיו הפסיכולוגיות: ב"איסט סייד" המצוינת הוא שיחק שב"כניק לשעבר, שהתמודד עם דילמה מקצועית-מוסרית-משפחתית במלוא עוצמתה. אפילו הערבית שלו כבר נשמעת כאילו לקח שיעורים אצל אבי דיכטר.
גם שאר האנסמבל ממחיש את הפוטנציאל, עם ליהוקים כגון אור בן מלך הנהדר בתור גאון סייבר, אמרי ביטון כאיש אמונו של מולכו וגם לונא מנסור, שמגלמת את בתו של שייח' בכיר בחמאס, שהפכה לנכס בל יתואר עבור מערכת הביטחון. לראות דמות כמוה ב"טלוויזיה של ישראל", בעידן ה"אין חפים מפשע בעזה", אינו מובן מאליו. מאידך, כמו שישראל נראית, גם לקום בבוקר זאת חתיכת הפתעה.
