"הרבה פעמים מתקשרים אליי, וכשאני עונה, הם עוצרים ושואלים: 'אפשר את אמא?'. אבל אני בת 43. סתם יש לי קול של ילדות קטנות", צוחקת ד"ר אודליה מינס, לשעבר מ"מ יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והיום חברת מועצת הרשות השנייה, חברת פורום הבכירים יוצאי השירות הציבורי, מרצה למשפטים והמנהלת האקדמית של הקמפוסים החרדיים בקריה האקדמית אונו.
למרות עשייתכם שם בפורום, לא נראה שאתם מצליחים לקדם נשים לתפקידים בכירים. הייצוג עדיין דל ומדאיג.
"האמת היא שזה אחד הנושאים שאנחנו כן מדברים עליהם, ובודקים באילו פלטפורמות אנחנו יכולים להשתמש כדי להציף את הצורך בגיוון, ודאי מגדרי. כנשים, אנחנו בהחלט מביאות איתנו פרספקטיבה ומטען ייחודיים לכל שולחן דיונים ולכל תפקיד, אנחנו גם ניזונות מחוויות דומות, וכאשר אין גיוון בארגון, הוא פשוט מפספס – וחבל".
זה לא מספיק מה שאת אומרת. כי בסוף כולם אומרים חבל, אבל מי יעשה את השינוי?
"זו שאלה טובה. אני מאמינה בחינוך ובהעלאה למודעות, והרבה פחות באפליה מתקנת או חקיקה שיכולות לפעול כבומרנג עבור נשים. ואני רוצה לתת את הדוגמה של עצמי: אני אישה מזרחית באקדמיה, ומבין חברי הסגל, מהווה אחוז אחד".
כלומר, הרבה פעמים את האישה היחידה בחדר וגם המזרחית היחידה בחדר.
"נכון והרבה פעמים אני, כאישה דתייה מזרחית מהפריפריה, עומדת מול סטודנטים ומרגישה שזה משמעותי שהם רואים גם נשים כמוני במקום הזה. מבחינתי זו שליחות שאומרת 'כולנו יכולים להגיע למקומות האלה, ואם תתאמצו תגיעו'. זו הסיבה שאני לא בעד העדפה מתקנת, כי היא יוצרת את הסטיגמה שאישה שמגיעה למעמד מסוים לא עשתה זאת בזכות עצמה, אלא בגלל שהיא נדחפה לשם בידי החקיקה. אבל האמת היא שיש מספיק נשים מצוינות שיכולות להתקבל לכל תפקיד בזכות עצמן".
אז מה את מציעה? כי אין כאמור, ייצוג מספק של נשים במשרות בכירות בשירות הציבורי.
"נכון. ולכן אנחנו צריכים לעבוד חזק על החינוך גם מול הילדים שלנו וגם במערכת החינוך, כדי להראות לנערות ולנשים שהן יכולות לעשות ככל שיבחרו, בין אם להיות מנהלת בכירה ובין אם לשבת בבית ולגדל ילדים – העיקר שכל אחת תדע שהיא מסוגלת להגיע לכל מקום שתבחר בו, ולא עובדת היותה אישה תעצור אותה", אומרת ד"ר מינס.
היא מציינת שנשים רבות חוששות להעז, ולכן גם פה דרוש חינוך הורי וחינוך כללי שיתקן זאת, כמו גם מקומות עבודה שיעדיפו לקבל למשרה אישה כאשר מולה ניצב מתחרה גבר בעל כישורים דומים.
"צריך את זה כי כנשים אנחנו לא תמיד בתוך ה'חבורה', אצל נשים יש הרבה פחות חבר מביא חבר", היא מדגישה, ומוסיפה שבישראל יש שיעור גבוה יותר של נשים אקדמאיות לעומת גברים, וגם יותר מקומות עבודה לנשים, ולכן, "אף אחד לא עושה לנשים טובה כשהוא מקבל אותן לעבודה ולאקדמיה, אלה המקומות שאנחנו צריכות להיות בהן, ודי עם שולחנות שסביבם יושבים רק גברים. כשהשולחן לא מגוון אין דרך לקבל את המכלול המושכל, זה חבל וזה בזבוז, כי יש לנו הון אנושי מטורף במדינה הזו".
נעבור לכובע הנוסף שלך, מה יהיה עם ניסיונותיו של קרעי לצמצם את שוק התקשורת. גם פה יש פגיעה במגוון.
"חופש הביטוי זה אחד הדברים הכי חשובים בדמוקרטיה ליברלית".
אנחנו עדיין דמוקרטיה ליברלית?
"אני חושבת שכן. עד עכשיו התרשמתי שלשר קרעי יש הרבה ביקורת על איך שחלק מאמצעי התקשורת פועלים, אבל הוא לא פועל לסגור אותם".
גם על ערוץ 14 יש לו ביקורת? כי אני לא התרשמתי ככה.
"נכון הוא באמת מדבר פחות על ערוץ 14. באופן כללי, אני לא חושבת שנבחרי ציבור צריכים לתת ציונים לאמצעי התקשורת. כגוף שלטוני, אתה לא יכול להחליט מה האג'נדה של אמצעי תקשורת כל עוד הוא פועל בהתאם לחוק. ולכן אני מתנגדת נחרצת להתערבות פוליטית באמצעי תקשורת. זה אחד הדגלים שאני מרימה בתפקיד שלי: להסביר לרגולטור להיות זהיר בכוח השלטוני שהוא מפעיל".
מצד שני, את ודאי לא רואה מספיק ייצוג על המסך לנשים מזרחיות כמוך.
"נכון, אין מספיק ייצוג לנשים בכלל על המסך. אנחנו ברשות השנייה בוחנים כל שנה ייצוג וגיוון בפאנלים, ובכל הערוצים כמעט ואין נשים על המסך. בפאנלים יש בדרך כלל אישה אחת מתוך 6-5 משתתפים. במקביל, אין מספיק ייצוג של אתיופים ושל מומחים מהחברה הערבית. זה משהו שלצערנו לא משתנה עדיין ובחלק מהמקרים יש אפילו נסיגה. באולפנים לא מתאמצים מספיק כדי לגוון את המומחים על המסך".
אז מה אתם כרשות עושים בעניין?
"אין לנו סמכות להפעיל סנקציות, אבל אנחנו דורשים פילוח שנתי ומדברים איתם על זה כדי לנסות להשיג התקדמות, גם כאשר היא בצעדים של צב. אבל האמת היא שזה לא רק האולפנים. זה גם אנחנו, הנשים, שלא תמיד מפגינות מספיק אומץ להגיע למסך ולדבר. ואני פונה לנשים ואומרת: 'בואו למרות הקושי. חשוב שנקפוץ על הזדמנויות כשהן צצות ונגיע למסך בלי לפחד'. אני יודעת כמה זה לא בא בקלות להתראיין, להופיע, אבל אנחנו חייבות להיות שם כדי להנכיח נשים בציבוריות".
היא נולדה באשקלון, שם הכירה את רפאל, בן הזוג שלה, והשניים התחתנו בגיל מאוד צעיר והקימו משפחה. רפאל הוא דוקטור לפיזיקה, מרצה באקדמיה, ויזם של שלוש חברות סטארטאפ. יש להם תשעה ילדים.
יש לכם זוגיות שוויונית, כי אחרת אי-אפשר לנהל שתי קריירות כל כך תובעניות.
"נכון. אנשים שואלים אותי איך אני עושה את זה? אז אני עושה את זה כי אנחנו שותפים בצורה מלאה. רפאל עומד מאחוריי ודוחף אותי כשצריך, ואני דוחפת אותו כשצריך. אין שום דרך אחרת".
