היו שנים שבהן ידעת שהאביב בפתח גם בלי להביט בלוח השנה: נעשה יותר נעים בבקרים, העצים החלו לפרוח, ובחנויות המוזיקה פינו מקום לאלבום חדש של שלמה ארצי. שני הראשונים התקיימו גם בשנים האחרונות; השלישי פחות.
ישראל עברה הרבה בתשע השנים שבהן ארצי לא הוציא אלבום – קורונה, הפגנות סוערות ומלחמה שסופה אינו באופק ועכשיו גם מתחדשת. בפרפרזה על שורה יפה משיר שארצי כתב ושר פעם, אפשר לטעון שזו כבר לא אותה המדינה, אבל כשמאזינים ל"אותיות נחמה", מתבהרת בהדרגה ההבנה שבעצם חזרת לחדר המוכר ההוא. גם בפעולה שכזו יש צורך כעת.
"אותיות נחמה" בנוי לפי המתכונת שמאפיינת את אלבומיו של ארצי בשני העשורים האחרונים. יש דואטים (בהם "משמעות לחלומותיי" עם אהוד בנאי ו"תני לי יד בעולם" עם דורון טלמון ועם נגיעות ערביות-אלקטרוניות), יש הפקה שמתחלקת בין מספר מוזיקאים, וגם ההיקף של 15 שירים דומה. אבל כשמתעמקים בשירים המרכיבים את "אותיות נחמה", מגלים שלמרות קווי הדמיון לעבר, יש כאן גם חידוש מסוים, בעיקר בהפקה המעניינת ובנגיעות המיתרים הקטנות המפוזרות לאורך האלבום.
לקראת הסוף מגיע שיר שהוא סימן קריאה למציאות שבחוץ, אבל מוגש ברוך ובעצב. "השיר החסר" הוא שיר שכול שבו ארצי שר-מדבר על כמה מהרבים שהלכו מאיתנו מאז פרוץ המלחמה: "עתלית בכתה עליך, גיא, כשבאתי לנחם/ כל הערבות הבוכיות, אוהד, גם הן בכו להן/ כל אליכין על עמרי/ כל הגלים על גל, האב הקובר את בנו". הערבות הבוכיות מ"האיש ההוא" הישן מתחברות לאלו שבוכות עכשיו, והאב שנאלץ לקבור את בנו מזכיר את השיר של נתן יונתן על בנו ליאור, שארצי הלחין והקליט אחרי נפילת הבן במלחמת יום כיפור. שרשרת הכאב שארצי מתאר כאן מוכיחה שדבר כמעט לא משתנה: לא גורל המדינה וכנראה גם לא המוזיקה שהיא אוהבת.
הבקשה של ארצי לקורטוב של שפיות פנימית באותו חדר מוכר היא אולי לא הרבה, אבל כרגע היא בעצם המון.
