כשהלל מיטלפונקט החל לכתוב את מחזהו "אמא", שיעלה באמצע אפריל, הוא מיד החליט שיונה אליאן תשחק בתפקיד הראשי. "הכרנו ב-1970, באוניברסיטה", אומר המחזאי הבכיר, "ובמשך השנים עבדנו יחד הרבה, ואני אוהב אותה. במהלך כתיבת המחזה פשוט שמעתי אותה אומרת את הרפליקות של דמות האמא".
בשלב הבא פנה לציפי פינס, מנהלת בית ליסין, התיאטרון שבו אליאן משחקת. "לא עבדתי שם 11-12 שנה. אני מכיר את ציפי שנים, ויש לנו יחסים של עליות ומורדות. היא אמרה שהיא צריכה לקרוא את המחזה, ואחרי שקראה, נקבע תאריך לתחילת חזרות".
במרכז המחזה, שמיטלפונקט גם מביים אותו, עומדת זמרת, שהתבטאות אומללה אחת חיסלה את הקריירה שלה, והיא חוזרת לארץ אחרי שנים של גלות כפויה. "רציתי לכתוב על מישהי שהייתה הבטחה גדולה, מישהי שרצתה להיות ג'ניס ג'ופלין הישראלית, וכוסית וודקה אחת דפקה לה את הקריירה ל-40 שנה. היא הופיעה בטלוויזיה, אמרה 'כוס אמק המלחמה' – וזהו".
הזמרת עליזה קאשי אמרה "כוס אמק על הערבים" בטלוויזיה בזמן מלחמת יום כיפור. הסיפור דומה.
"לא זכרתי את שמה, אבל זכרתי את הסיפור. זה מזכיר גם את הסיפור של ג'קו אייזנברג, שזכה ב'כוכב נולד', ואחרי יומיים אמר דברים קשים בראיון ל'ידיעות אחרונות', ועקבותיו נעלמו. לדעתי, קאשי הייתה בטוחה שהאמירה שלה תעבור טוב, כי המדינה הייתה שטופה אז בלאומנות דביקה".
גם היום הלאומנות שולטת.
"התקופה של היום הרבה יותר חשוכה. למפא"י ולגרורותיה היה כבוד ליוצרים, לאנשי רוח. הפעילו צנזורה רק במקרים קיצוניים. היום, עם החנופה לטעם של הימין, לא ייתנו לשום יצירה לצאת מהקונצנזוס. פעם היה כאן תיאטרון פוליטי; היום הצגה כמו 'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין לא תעלה בכלל".
תכתוב עוד מחזה פוליטי?
"מה נכתוב היום? שרודנות זה רע? שביבי זה רע? אתה תדשדש באותם מים חסרי משמעות. אם אמצא נקודת ראות מיוחדת, אני מניח שאחזור למחזאות פוליטית, אבל יכול להיות שלא יהיה מי שיציג את זה. המצב נורא ואיום"
