הפעם האחרונה שבה דני בסן הוציא אלבום הייתה לפני 20 שנה (קראו לו "מאז שהתאהבנו"), כך שאפשר להבין את הבחירה שלו לפתוח את האלבום החדש המנציח את הופעתו מפסטיבל הפסנתר לפני למעלה משנתיים, שבה ביצע משירי יענק'לה רוטבליט, דווקא עם "אחרי עשרים שנה".
לא פשוט להיכנס לנעליו של מבצע כה אייקוני עם שיר מאוד אישי שנכתב עבורו ברגע מסוים, אך בסן יוצא מהאתגר בשלום, וברגע שבו הוא שר באיטיות ובקול מעט סדוק "שיבה זרקה במלך", נדמה שהוא שר גם על עצמו וגם על רוטבליט.
הקשר בין השניים (רוטבליט התארח במופע הזה של בסן), הולך לאחור יותר מ-40 שנה לימי תיסלם, כשאחד מטובי כותבי הפזמונים כאן הביא ללהקה את "בוקר של כיף" שהופיע באלבומה השני, רגע לפני הפירוק. הקשר התחזק לאורך אלבומי הסולו של בסן, עם בין היתר "ככלות הקול והתמונה" שהוביל את אלבומו הראשון שאת כל שיריו כתב רוטבליט. הוא המשיך גם באלבום השני, "הילד שבי", עם "דרכנו", שהיה כולו של בסן עד שהגיע לסדרה "הבורגנים" בראשית המילניום והפך לנחלת הכלל, ועם "דברים שרציתי לומר" שהזמר קיבל מפוליקר, ואז מלחינו לקח אותו לעצמו בחזרה.
רוטבליט כתב לבסן לא מעט שירים נהדרים, אך אלו שמקבלים כאן את עיקר הבמה הם דווקא כאלו שבוצעו קודם בידי אחרים. לצד "אחרי עשרים שנה", אפשר למצוא בין היתר את "לוח וגיר", "כמה טוב שבאת הביתה", "חוזה לך ברח", "בלדה בין כוכבים" ואחרים – כולם קלאסיקות שמאוד מזוהות עם מבצעיהם המקוריים. העיבודים האקוסטיים (בכל זאת, מדובר בפסטיבל הפסנתר), מעניקים לביצועים של בסן מעטפת משוחררת שמבקשת להוסיף מעט על המוכר, ולא לנסות להתחרות בו.
הביצועים של בסן מהנים. גם בחירת השירים מובנת, אך היא מקפחת את קריירת הסולו הקצרה – ובדיעבד גם המעט מפוספסת – של הסולן שעדיין עושה חיל עם תיסלם. חבל שבסן לא מצא את המקום לחזור לעוד כמה מהשירים שרוטבליט כתב עבורו כמו "ציפור נדירה" ו"רוח מן הים", שיכלו להשתלב מצוין בעיבודים הנינוחים של ההופעה הזו.
