מאז שאנחנו מכירים, כסטודנטים צעירים, הוא נראה בעיניי כשילוב של נסיך התקוות ונסיך האשליות. תמיד אופטימי. תמיד מחפש את פריצת הדרך. ככל שזה תלוי בו, שלום עולמי כבר מזמן היה יכול לפרוץ. עכשיו הוא בעמדת השפעה. יוצא ובא מבירות העולם. לפני שבועיים הוא חזר משיחות בקטאר, עצר לדיון בז'נבה, פירסם מאמר על עמוד שלם ב"ניו יורק טיימס", מדי פעם ב"לה מונד" והוא כמובן אורח קבוע בערוצי התקשורת בצרפת. בשנים האחרונות הוא הגיע לעמדה שבה אולי, סוף כל סוף, הוא יכול להשפיע. נא להכיר: עופר ברונשטיין, היועץ של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לענייני המזרח התיכון והסכסוך הישראלי-פלסטיני. והוא גם ישראלי. ברונשטיין נולד בבאר-שבע, להורים שמשפחותיהם חיו מדורי דורות בצפת ובחברון. הוא גדל בצרפת וחזר לישראל, היישר לשכונת התקווה. בהמשך הוא כיהן כמנכ"ל המרכז הבינלאומי לשלום, ובעשרות השנים האחרונות הוא בצרפת.
1 צפייה בגלריה


(עופר ברונשטיין בירושלים, השבוע. מקורב לצמרת הישראלית והפלסטינית. מבקר את שתיהן, מיודד עם שתיהן | צילום: רפי קוץ)
לאחרונה הגיש ברונשטיין מסמך מפורט למקרון, תחת הכותרת "שלום, אחרת". 20 סעיפים שכוללים פיתוח כלכלי, פרויקט מים, מסילת רכבת מצפון לדרום הרצועה, ומהרצועה לגדה המערבית. בצד הפוליטי, מציע המסמך הכרה במדינה פלסטינית, תוך כדי פירוק אונר"א, בחירות ברשות הפלסטינית, שיתוף חמאס, אבל רק לאחר "הפסקת האלימות, פירוק הזרוע הצבאית והכרה בהסכמים שנחתמו עם ישראל". ברגע של התפלמסות, אני מזכיר לעופר שאלה בדיוק התנאים שהוצעו לחמאס שוב ושוב בשני העשורים האחרונים על ידי הקוורטט, על ידי האיחוד האירופי, ביוזמות עצמאיות של מנהיגים באירופה – והתשובה הקבועה של מנהיגי חמאס הייתה דחייה על הסף. וגם היום, בתקווה להסכם חטופים, זו אבן הנגף הרצינית ביותר. משום שלפי כל ההצעות חמאס צריך להתפרק מנשקו. וחמאס מסרב. בעניין הפליטים - הנושא שעליו נשברו כל יוזמות השלום מאז אוסלו - כותב ברונשטיין: "הסכם שלום בר-קיימא מחייב שיבת פליטים לשטחים הפלסטיניים או השתלבותם במדינות ערב המוכנות לקלוט אותם או במדינה שלישית, תמורת פיצויים". ושוב אני מקשה על עופר: ההצעה שלך כבר הופיעה במתווה קלינטון. ערפאת אמר לא. ושוב ביוזמת אולמרט. אבו-מאזן אמר לא. ושוב ב-2014, במתווה שהציגו ג'ון קרי וברק אובמה. אבו-מאזן שוב אמר לא. עכשיו הם יסכימו?
אני לא רוצה בתי קברות של הסכמים מהעבר, עונה לי ברונשטיין, אני רוצה בית יולדות של חזון לעתיד. כולם עשו טעויות. אין צורך להתרפק עליהן כדי להימנע מהפיכת המזרח התיכון לאזור של שלום ושגשוג. 200 מיליארד דולר, הוא טוען, הושקעו בשנה האחרונה בקניית נשק באזור הזה. לפי ההצעה שלי, הוא מוסיף, אפשר להפוך את הרצועה לסינגפור ב-70 מיליארד דולר בלבד.
בא מאהבה
אם נדמה למישהו שמדובר באיש שמאל הזוי, אז כדאי לספר שבזמן שאנחנו יושבים, הוא מנהל שיחות טלפון עם שלושה שרי ממשלה, ולא מהזוטרים. בניגוד להרבה מאוד פעילים ממחנה השלום של פעם, ברונשטיין לא עבר למחנה הדמוניזציה. הוא בא מאהבה. גם לישראל. גם לפלסטינים. דודי אמסלם פסול בעיני רבים בגלל ההתבטאויות שלו. אצל ברונשטיין הוא "איש מקסים, עם כישורי בישול מעולים". נדמה לי שהוא אחד האנשים הבודדים, עוד לפני שקיבל את התואר "יועץ נשיא צרפת", שקרוב, ואפילו קרוב מאוד, גם לצמרת הישראלית וגם לצמרת הפלסטינית. ולא שהוא מתלהב מההנהגות הללו. הוא מבקר את שתיהן. וגם מיודד עם שתיהן.
לא ברור מהו הפתרון לבעיה הפלסטינית. רבים מאלה שתמכו בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, כולל הח"מ, נמצאים בשלב של חישוב מסלול מחדש. אבל קשה להתעלם מהעובדה שהמשך המצב הקיים מוביל אותנו לאסון של מדינה אחת מהים עד הירדן. זה בדיוק החזון של שונאי ישראל במערב וגם של הימין האנטי-ציוני בתוך ישראל. זו לא תהיה דמוקרטיה, משום ששתי אוכלוסיות עוינות, בשום מקום במזרח התיכון, לא חיות בהרמוניה במדינה אחת. זו מתכונת לדימום ללא הפסקה. היהודים יברחו. או שזו תהיה מדינת אפרטהייד. זה יהיה הניצחון הגדול ביותר של ה-BDS, משום שמה שיקרה לישראל יהיה הרבה יותר גרוע ממה שקרה לדרום-אפריקה. זו השמדה עצמית.
צרפת, בתיאום עם סעודיה, מקדמת יוזמת שלום חדשה, ובחודש יוני, מספר ברונשטיין, תתקיים ועידה בסעודיה לקידום היוזמה. ישראל השפויה, הציונית, החכמה, יכולה לראות בתוכנית בסיס להרחבת הסכמי השלום האזוריים, שגם ממשל טראמפ רוצה לקדם. אם חמאס יסכים להתפרק מנשקו ולהכיר בישראל, ואם הפלסטינים יוותרו על זכות השיבה – זו תהיה סיבה למסיבה. ואם הם יאמרו לא, זכותה של ישראל להמשיך את המאבק בטרור רק תגדל. היוזמה הצרפתית משתלבת עם התוכנית המצרית לרצועת עזה והמגה-דיל עם סעודיה. אלה תוכניות משתלבות. לא מנוגדות. ייתכן שנתניהו יאמר כן, אבל לא בהרכב הנוכחי של הקואליציה. אין לו מה להפסיד. לישראל יש רק מה להרוויח.
בוגי, זוכר את הקשישה ברפיח?
בזמן שברונשטיין מנסה לקדם את חזון השלום, יש אדם בכיר מאוד שמתעקש להפוך את ישראל למפלצת. השבוע הוא אמר: "מצפה שישראל לא תשלח חיילים להרוג תינוקות, ילדים ונשים בעזה". זה מובן מאליו. אבל בדרך שבה בוגי יעלון אומר את זה, זו לא הפתעה שהכותרת בעיתון "פלסטיין כרוניקל" היא: "יעלון מגנה תוכניות ישראליות לעזה". בהתבטאויות קודמות האשים יעלון את ישראל בטיהור אתני ובפשעי מלחמה. הטענות הללו מגיעות, בדרך כלל, מאנטישמים מוצהרים. גם יהודים. הן מופיעות בהפגנות של תומכי חמאס בקמפוסים, ובדוחות של "ארגוני זכויות". זה המחנה החדש של יעלון.
מדובר באדם שבגלגולו הקודם, בין השנים 2002 ל-2005, היה רמטכ"ל. אלה היו שנים קשות. שנות האינתיפאדה. לפי נתוני בצלם, בשנת 2002 נהרגו 164 ילדים. בשנת 2003 – 121. בשנת 2004 – 181. האם הייתה מדיניות של פגיעה בילדים? בוודאי שלא. לא אז ולא היום. טומי לפיד, שהיה אז שר בממשלה, ראה אישה מבוגרת נוברת בהריסות ביתה ברפיח, בעקבות מבצע ימי תשובה, ואמר ש"הזקנה הזאת מזכירה לי את הסבתא שלי". חפים מפשע נפגעים בכל מלחמה שבה מעורבים צבאות מערביים. זה קורה משום שאלה לא מלחמות נגד צבאות, אלא נגד ארגוני טרור, שמתבצרים בתוככי אוכלוסייה אזרחית. וחמאס עולה על כולם. יותר מדי אנשים בעולם, בהובלת אנטישמים, מתעלמים מהעובדות, מהנסיבות, מעיר המנהרות מתחת לבנייני מגורים, ומפנים את האצבע המאשימה לישראל. רק לישראל. הם זכו לסייען. רמטכ"ל לשעבר.
הדיונים בשני בתי המשפט הבינלאומיים בהאג לא הסתיימו. גם העמותות שעסוקות ברדיפת חיילים ישראלים ממשיכות לעבוד. ההתמודדות נגדם לא פשוטה. אבל היא הרבה יותר קשה כאשר הם זוכים לתגבורת בדמותו של רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר. העבר של בוגי מלא זכויות כרימון ומצער שזקנתו מביישת את בחרותו.