פתאום קם אדם בבוקר, והוא מי שהיה: המעבר הזה מורכב לכל אדם, אבל הוא קשה במיוחד עבור רמטכ"ל שניהל את הארוכה במלחמות ישראל, מלחמה ללא תאריך סיום, לאחר כישלון נורא, בכפיפות לדרג פוליטי רעיל, זומם, שחתר בגלוי תחתיו ותחת צה"ל. פורמלית, הרצי הלוי עדיין איננו אזרח – לפניו שנת הסתגלות ארוכה – אבל את מדיו הוא פשט. את הימים הראשונים באזרחות הקדיש לביקורים בבתיהן של משפחות שכולות ולעבודה בלשכה שהועמדה לרשותו, הרחק מהקריה. הוא עובד על השלמות לתחקירי המלחמה. יש מה להשלים.
מי שצפה בו רץ בערבים בשבילי קק"ל סמוך ליישוב שלו, ראה אדם שעול כבד הוסר מעל כתפיו. הישראלים מכירים את הלוי כבד הסבר, האחראי הכי מבוגר, המבוגר הכי אחראי, שאפוד כבד, חגור, נשק וחבורה של קצינים שפניהם מוסתרים מפרידים בינו לבין המצלמה. הלוי האזרח, בנעלי ספורט וטי-שירט, הוא איש אחר, קל ונייד. בבת אחת השיל כמה וכמה שנים מ-57 שנותיו.
5 צפייה בגלריה
(הצבא מנוסה יותר, מקצועי יותר: הלוי בכיכר החטופים אחרי העברת התפקיד לזמיר | צילום: מיקי שמידט)
הספרים שייכתבו על המלחמה יראו בו דמות טרגית. ספק אם הוא רואה כך את עצמו.
במהלך המלחמה חשבתי לא מעט עליו ועל דדו, דוד אלעזר, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. דדו נשא באחריות מרכזית למחדל, אבל התעשת במהירות, ניהל היטב את המלחמה וסיים 101 ק"מ מקהיר ו-40 ק"מ מדמשק, בדרך להסכם שלום היסטורי עם מצרים. בשל המלצות ועדת אגרנט נאלץ להתפטר. פגשתי אותו באזרחות, מוטרד מההפגנות נגדו, מתקומם על שהוועדה הדיחה אותו אבל דילגה על הדרג המדיני. שנתיים וחצי לאחר שהתפטר, מת במפתיע מדום לב, והוא רק בן 50. הרהביליטציה הציבורית הגיעה רק לאחר מותו.
הלוי זכה ל(כמעט) רהביליטציה במהלך המלחמה. הוא מתקבל באהבה בכל מקום, גם ברחוב. זה קורה למרות המחדל ועל אף שמכונת הרעל של נתניהו וכ"ץ הפכה אותו ואת צמרת הצבא למטרה מועדפת. קל להבין מדוע מתנגדי הממשלה מחבקים את הלוי: המכונה שמייצרת רעל מייצרת גם את תגובת הנגד, את האנטידוט. התיעוב כלפי נתניהו מאזן את החשבון על המחדל.
הוא זוכה לחיבוק גם כשהוא נפגש עם אנשי הציונות הדתית, אחד מקהלי היעד של ערוץ 14 ודומיו. הוא מדבר איתם כמו שהוא מדבר עם כולם – כמו מורה, כמו מחנך, כמו אח גדול. לאחר 7 באוקטובר, בתוך הזעם על המחדל, האבל על החללים והחרדה לחיי החטופים והלוחמים, זה היה הטון הנכון. יש רגעים בחיי מדינה שבהם, כדברי השיר של רוטבליט, לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל.
בשמחת תורה 2024, יום השנה הראשון לאסון, הלוי בחר לא ללכת לבית הכנסת ביישוב שלו. הוא ירד לדרום, לפגישת עבודה עם אלוף הפיקוד ירון פינקלמן. אחריה נסע לבית הכנסת בעלומים, קיבוץ דתי שהופקר והותקף ב-7 באוקטובר. המתפללים ביקשו שיעלה לתורה. הוא נעתר. הוא הוסיף וקרא קטע שאביו המנוח, מומו הלוי, היה קורא כל שנה בשמחת תורה. המתפללים הופתעו: מכונת הרעל לא סיפרה להם שהוא בקי בתפילות ואוהב מסורת.
אבל יש מחיר גם לסגנון, גם לאופי. עכשיו, כשבקריה מכהן רמטכ"ל אחר, עם סגנון אחר, צצה הביקורת מחדש: הלוי היה מורכב מדי, התלבט יותר מדי, לא הפגין די מנהיגות, לא מול פקודיו ולא מול נתניהו.
כשנתניהו דפק על השולחן
כשהלוי הציג לקבינט את פעולות צה"ל ב-48 השעות הראשונות למלחמה, הוא ציין שחיל האוויר תקף 1,500 מטרות בעזה. זה מספר עצום, שדורש יכולות מודיעיניות ומבצעיות חריגות. נתניהו התפרץ בכעס, צעק ודפק על השולחן. "למה לא 5,000?" הטיח ברמטכ"ל. "אין לנו 5,000 מטרות מאושרות", השיב הלוי. "לא מעניין אותי מטרות", החזיר נתניהו. "תוריד בתים, תפציץ עם כל מה שיש".
ההתפרצות הייתה חלק ממה שתואר אחר כך, מפי גדי איזנקוט ואחרים, כקריסה בתפקוד של נתניהו בימי המלחמה הראשונים. הקצינים שפגשתי באותם ימים סיפרו שנתניהו איבד את שיקול דעתו. אין פלא שהוא מסרב היום לכל חקירה. הבעיה שלו איננה השופט עמית. גם אם טלי גוטליב תעמוד בראש ועדת החקירה, היא לא תוכל למנוע מהעדים להעיד.
הצבא חש שהוא לבד גם בהמשך. חברי הקבינט התקוטטו ביניהם: הם לא סיפקו למטה הכללי חזון מגובש, אסטרטגיה, מנהיגות. הוויכוח ב-11 באוקטובר 2023 על המבצע בלבנון בישר את ההמשך: הצבא, השב"כ, המוסד ושר הביטחון גלנט תמכו; גנץ, איזנקוט והאמריקאים התנגדו. נתניהו לא רצה לבצע אבל חשש מקבלת אחריות, מרישום בפרוטוקול. נתניהו וגלנט שבו להתקוטט על המבצע בישיבות הקבינט בחודשים הבאים, מול עיניהם המשתאות של הרמטכ"ל והאלופים. הם לא היו מסוגלים להפסיק לריב. המבצע יצא לפועל בעיתוי אחר, בנסיבות אחרות, בתוצאות שהדהימו את העולם. מי צדק? הדעות, גם בצבא, עדיין חלוקות. יש פנים לכאן ולכאן.
בפועל, לא הקבינט ניהל את המלחמה, אלא הצבא. זאת הייתה התחושה של לובשי המדים. הצבא יזם, תיכנן, ביצע. נתניהו לקח קרדיט על כל מהלך שהצליח וברח מאחריות לכל מהלך שנכשל. לפעמים התפאר בכך שהיה מעורב בכל הפרטים; לפעמים טען שלא סיפרו לו כלום, הכל לפי התוצאה.
המשבר בין נתניהו להלוי התחיל בהפיכה המשטרית. טייסים ונווטים איימו שאם החוקים יעברו, הם יפסיקו להתנדב. שרי הממשלה לחצו להדחה המונית. "לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם", קרא שר התקשורת קרעי, אחד מרבים. הלוי החליט לנהוג אחרת. "תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", ציטט את מסכת סנהדרין. מי שמאיים להפסיק להתנדב, זקוק לשכנוע, לא להדחה, גרס. ב-7 באוקטובר כולם התייצבו.
בתנועת המחאה יש מי שמשוכנע – תא"ל בדימוס אסף אגמון למשל – שהלוי הצליח יותר מדי: אותם טייסים שהודיעו שאיבדו אמון בהחלטות של ממשלת נתניהו לפני המלחמה, לא השמיעו ציוץ כשבעזה נהרגו בהפצצות שלהם עשרות אלפי בלתי מעורבים, כאשר נתניהו טירפד שוב ושוב עסקות חטופים וחידש את ההפיכה המשטרית על סטרואידים. מחאת הטייסים התמוססה במלחמה. השבוע התייצב לראשונה נווט, מתנדב לשירות מילואים, בטייסת שלו והודיע שיסרב. הוא הודח מיד.
ההתייצבות המלאה לא השתיקה את מכונת הרעל. הלוי נפגש במהלך המלחמה עם ראשי מועצות בדרום. אחד מהם אמר שהטייסים לא הפציצו בעזה בבוקר 7 באוקטובר משום שהעדיפו את חייהם של אנשי חמאס על חיי יהודים. הלוי הזדעזע. הוא ייחס את האמירה לשטיפת המוח בערוצי התעמולה.
בקיסריה, גם במיאמי, תייגו את הלוי כקפלניסט. הפרנויה עשתה את שלה. אבל הסירוב של הלוי להדיח טייסים לא היה הסיבה המרכזית לעימות שהלך והחריף בינו לבין נתניהו. הכל אישי, אבל יצר הקיום מכריע. כשסכין מונחת על הצוואר, גם גדעון סער כשר; גם מחמוד עבאס; אויב הופך לאוהב, אוהב הופך לאויב.
מיד לאחר שהתעשת, נתניהו עשה את הבחירה שלו: הוא יטיל את כל האחריות למחדל על צמרת הצבא והשב"כ. הם ייפלו; הוא ישרוד. המכונה תדע ליצור את הבידול: חיילינו גיבורים; מפקדיהם בוגדנים. העובדות לא חשובות; גם לא המעשים או המחדלים. צריך לשווק לציבור סיפור על קנוניה אפלה, שצמרת הצבא חולקת עם השופטים, הפרקליטים, העיתונאים, יזמי ההייטק, אחים לנשק, משפחות החטופים. הם הדיפ-סטייט שקם עלינו לכלותנו. טראמפ לא היה מנסח את זה טוב יותר.
הלוי אמר מיד בהתחלה שהמלחמה תהיה ארוכה: הוא לא שיער כמה. שכבת הפיקוד סביבו איימה להתפרק: קצינים בכירים פרצו בבכי. תת-אלוף באחת האוגדות סיפר לי ימים אחדים לאחר 7 באוקטובר שהלך להלוויה של חבר שנרצח באחד הקיבוצים, והתבייש לבוא במדים. עד כדי כך כבדו עליו רגשות האשם, הבושה.
נוכח אובדן הסמכות של הדרג מעליו, החורבן הנורא שירד על אלפי משפחות וההלם בקצונה הבכירה, הוא בחר להישאר. אם יתפטר, המצב יורע, כך הניח. פרישה של רמטכ"ל בעיצומה של מלחמה תחמיר את הכאוס בצבא ואת הייאוש בציבור. במבט לאחור אפשר לראות מה קרה לחיזבאללה ולחמאס לאחר שצה"ל חיסל את המנהיגים הצבאיים שלהם.
פינקלמן הלך בראש אחד איתו. הם האמינו שימצאו בתוכם את תעצומות הנפש. החוסן שיפגינו – פינקלמן בחיוניות הנערית שלו, הלוי ברצינות השקטה – יחזק אחרים. הקו שאימצו כלפי כל הקצינים שהיו מעורבים ישירות במחדל, מראש אמ"ן ומטה, אמר בפשטות, עד לסיום התחקירים אתם מוזמנים להישאר. אם תחליטו לפרוש קודם, תעשו זאת בעיתוי ובדרך שנראית לכם.
החריג היחיד היה תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה: קצין נועז שמאחוריו קריירה מרשימה; כישלון נורא ביום הקובע. הלוי נפגש איתו חמש פעמים והפציר בו לפרוש מרצון. ביוני 2024 הוא הודיע על התפטרותו. אשר להלוי, הוא החליט לפרוש רק לאחר שיגיע להישגים צבאיים משמעותיים, יציג לציבור את התחקירים ויראה בביצוע עסקת חטופים נוספת. זה לקח 17 חודש.
הצבא שהלוי העביר לאייל זמיר מנוסה יותר, מקצועי יותר, בטוח ביכולות שלו יותר מהצבא של 7 ו-8 באוקטובר: על כך אין ויכוח. מחיר המלחמה היה ועודנו כבד, אבל היא הכשירה את דור הלוחמים הנוכחי טוב יותר מכל בית ספר. זאת ועוד: צה"ל יצא ממלחמת לבנון השנייה בתחושה שמול צבא טרור כל התקפה קרקעית נדונה לכישלון. המלחמה ילדה טראומות חדשות, אבל מהטראומה הזאת הצבא החלים.
לכאורה, המלחמה שמה קץ גם לקונספציית השקט בכל מחיר, קונספציה ארוכת שנים שהייתה משותפת לדרג המדיני והצבאי והביאה, בין השאר, להזרמת הכסף הקטארי לחמאס ולהשתלטות חיזבאללה על דרום לבנון. הלוי תיאר באחת ההרצאות שלו את המדיניות הזאת במשל מתחזוקת הבית: מסמר מזדקר מהרצפה. הוא מסכן את דיירי הבית. במקום לעקור אותו מהרצפה, אנחנו בוחרים לחיות עם המסמר.
בסיכום הקדנציה שלו אין יותר הכלה, לא בעזה, לא בלבנון, לא בסוריה. צה"ל לא מאפשר יותר לצבא טרור להתעצם על גבול ישראל: הוא פועל בכוח גם אם הצד השני נמנע מלתקוף. זאת הנחיית הדרג המדיני; זה גם הלקח שהופק בצה"ל. המבחן יהיה בטווח הארוך, מול הנסיבות המשתנות, מול הצורך הבסיסי של האזרחים בשקט וביציבות. שקט איננו מילה גסה: הוא משאב חיוני לחברה ששואפת לנורמליות.
בשמונה השנים שקדמו ל-7 באוקטובר, שנות איזנקוט וכוכבי, כוחות הקרקע, בסדיר ובמילואים, הוזנחו. הסד"כ לאורך הגבולות הוקטן. ההנחה הכללית הייתה שהמודיעין ייתן התרעה, וחיל האוויר יעשה את השאר. בתשעת החודשים הראשונים של הלוי, עד למלחמה, לא נעשה תיקון של ממש. המלחמה הפכה את הקונספציה: עכשיו משוכנעים במטכ"ל שהתמרון הקרקעי הכרחי: בלעדיו לא תהיה פגיעה מכרעת בתת-קרקע ובתשתיות. צבא טרור כמו חמאס לא יוכה באמת אם צה"ל יסתפק בפגיעה מהאוויר. הלוי הוריש לזמיר תפיסה שיושבת עליו כמו כפפה ליד. המשך, לא מהפך.
5 צפייה בגלריה
הלוי טען שאפשר ללכת לשלב ב': הפגנה נגד הממשלה, השבוע בירושלים | צילום: JOHN WESSELS / AFP
השר הכי מופקר
הלוי דחה על הסף את ההבטחה של נתניהו לניצחון מוחלט. שום מלחמה לא הסתיימה בחיסולו של חייל האויב האחרון, גם לא מלחמת העולם השנייה. הניצחון מושג כאשר אתה ממוטט את האויב ויוצר מציאות חדשה בשטח האויב ובשטח שלך. זה מה שהציע לראש הממשלה ולשר הביטחון במכתב ששלח להם בנובמבר 2023, כחודש לאחר תחילת המלחמה. הוא שאל דימוי מהמיתולוגיה היוונית: אם לא נתחיל להכין את היום שאחרי עכשיו, נהיה כמו סיזיפוס, שטיפס במעלה ההר והתגלגל למטה, שוב ושוב. אל מימוש מטרות המלחמה לא נגיע.
המכתב לא נענה. המלחמה בעזה נמשכה מוויכוח לוויכוח, מעימות לעימות. גלנט היה בדרך כלל בחזית אחת עם הצבא מול ראש הממשלה. כ"ץ, יורשו של גלנט, תפס עמדה הפוכה, נגד הצבא. הלוי היה בטוח שהוא מתעקש על שלו יותר משלושת הרמטכ"לים שקדמו לו. ייתכן שהפרוטוקולים יאששו את ההרגשה שלו, ייתכן שלא: הפרוטוקולים לא יודעים לחשוף את עוצמת הקול, את תנועות הידיים, את הדפיקות על השולחן.
במאי 2024 דרש נתניהו לפתוח במבצע קרקעי ברפיח ובציר פילדלפי. הצבא לא התנגד אבל הצביע על המשאבים המוגבלים שלו. נלך לעסקת חטופים בעזה. ננצל את הפסקת האש כדי להעביר את האוגדות ללבנון. נתניהו העדיף את רפיח על לבנון. ההחלטה שלו הייתה לגיטימית, לבד מהעובדה שהוא ניפח את החשיבות הצבאית של ציר פילדלפי לממדים שלא היה להם קשר למציאות. פילדלפי הפך מסוגיה צבאית למנוף פוליטי פנימי, כלי לשחק בו מול בן גביר וסמוטריץ' והמשפחות.
העימות הבא נגע להחלטה של נתניהו לחזור בו מההסכמה של ישראל לשאת ולתת על שלב ב' בעסקה, השלב שיסיים את המלחמה. הלוי, כמו ראש השב"כ רונן בר ולמעשה כמו כל ראשי זרועות הביטחון, טענו שאפשר ללכת לשלב ב', להביא לשחרור כל החטופים או רובם המכריע ולחזור ללחימה אחר כך. חמאס יפר את ההסכם – הוא חייב. גם אם לא יפר, תימצא הדרך לחדש את האש. נתניהו סירב – הוא העריך שסמוטריץ' יפיל לו את הממשלה.
סמוטריץ' נתפס במטה הכללי כדמות המופקרת ביותר בממשלה, אח לבן גביר. בצעירותו השתמט משירות ממשי בצבא, אבל זה לא מפריע לו לדבר היום כשליח של המגזר הלוחם ולבזות בפומבי את משפחות החטופים. כאשר נכנס למשרד האוצר, עיכב כספים לצה"ל כעונש לגלנט, שנאבק נגד ההשתלטות שלו על המינהל האזרחי בגדה. הקפאת התקציב הייתה מהגורמים שהביאו לצמצום הסד"כ בעוטף: זאת הייתה התרומה הצנועה שלו למחדל.
מה שהגדיש את הסאה היה השימוש שעשה סמוטריץ' בקצינים דתיים כדי לאסוף מידע על ההחלטות במטה הכללי וכדי להתפאר בכך בציבור. איסוף חומרים היה בעבר; גם הדלפות. סמוטריץ' עשה את זה מהמקפצה, בניסיון מכוון למוטט את אחדות הפיקוד בזמן מלחמה. הלוי אמר לעמיתים שלו: הוא לא יהודי. אני חושב שהיה מדייק יותר אילו היה אומר להם: הוא נבל, המדינה לא מעניינת אותו ואנחנו לא מעניינים אותו. איש חסר מצפון. יהודים כמו סמוטריץ' היו תמיד. השאלה היא מה היו כוחם והשפעתם.
פעמיים נחשד תא"ל (מיל') ארז וינר בהדלפת חומרים מתוך מפקדת פיקוד הדרום, שם שימש בתפקידי תכנון. פעמיים הכחיש. עכשיו הוא נחשד מחדש, כמעט בגלוי, כמי שהיה המקור של סמוטריץ'. במקביל הסתבך בפרשה של הוצאת מסמכים מסווגים מהפיקוד והפקרתם.
עכשיו טוען סמוטריץ' שהלוי לא היה לוחמני מספיק. הוא יודע – יש לו חומרים.
זמן לתקוף
במהלך הקדנציה הראשונה של טראמפ, בעקבות הסכמי אברהם, הממשל האמריקאי העביר את ישראל מאחריות הפיקוד האירופי לאחריות סנטקום, פיקוד המרכז. זאת הייתה בשורה של ממש: צה"ל קיבל שותף אפקטיבי, משמעותי, בשלוש חזיתות קריטיות במלחמה, והלוי קיבל בעל ברית וידיד קרוב. מפקד סנטקום, הגנרל מייקל קורילה, הביא לשילובה של אמריקה בעימותים של ישראל עם איראן ובמהפך בלבנון. בקרוב יגיע מועד פרישתו.
אפתח בלבנון. ההתגייסות של אמריקה למהלך בינלאומי שדחק את איראן הצידה והרחיק את חיזבאללה ממוקדי הכוח, נחשבת בצה"ל לנס. אמריקה נטשה את לבנון לאחר שני פיגועי תופת קשים ב-1983. היא לא רצתה לחזור לשם. אבל קורילה והשליח הוכשטיין דחפו, וההישגים של צה"ל מול חיזבאללה שימשו להם מנוף. התקווה של הלוי לעצב בתוך האש סדר חדש בעזה, שסוכלה על ידי נתניהו, חיה ובועטת בלבנון.
אילו הלוי היה ישראלי עם דרכון אמריקאי, היה מצביע בעד טראמפ. היחס של ממשל ביידן למלחמה קומם אותו. הם הפכו את הדיפלומטיה לדת, אמר עליהם. בהרצאה שנשא לא מזמן באוניברסיטת הביטחון האמריקאית אמר שלחץ מדיני בנוי על ארבעה יסודות: מידע, כלכלה, דיפלומטיה וצבא. כדי שדיפלומטיה תגיע להישגים, היא זקוקה לאיום בכוח צבאי.
בהתאם לקו המחשבה הזה, טראמפ עושה עכשיו לחות'ים את הדבר הנכון. הוא גם עושה את הדבר הנכון כאשר הוא מאיים על הפלסטינים בטרנספר, ובכך מאלץ את שליטי מדינות ערב לגבש תוכנית לעתידה של עזה.
נלך עם הקו הזה צעד נוסף ונגיע לגרעין האיראני. ישראל פוגשת עכשיו את איראן בנקודה הנוחה ביותר זה 20 שנה. אם נמתין עוד, איראן תעבור את הסף ותהפוך למדינה גרעינית על מלא. במלחמה החלשנו את איראן צבאית. נשיא ארצות-הברית מגבה אותנו. זה הזמן לתקוף את מתקני הגרעין או, לחלופין, להגיע, בדיפלומטיה מבוססת כוח, להסכם הרבה יותר טוב. היום שאחרי ההסכם חשוב יותר מההסכם: אפשר לעצב בו מחדש את המציאות.
הרוע אותו רוע
בין הלוי לישראל כ"ץ, יורשו של גלנט במשרד הביטחון, לא הייתה כימיה מהיום הראשון. כ"ץ בא בהחלטה נחושה להיות שר ביטחון לעומתי לצה"ל ולרמטכ"ל. במקום לעבוד איתם – לעבוד נגדם. הקורא אולי יופתע, אבל לא היה שר ביטחון כזה מאז פנחס לבון, ב-1953. השיקול של כ"ץ היה פוליטי – מול נתניהו, מול הבייס. כמו כל מהלך שקורה היום בליכוד, גם המהלך הזה התקשר למלחמת הירושה, מי יהיה איפה ביום שבו נתניהו יאבד את כיסאו.
במטה הכללי התקשו לעכל את השינוי. אחד הקצינים תיאר את כ"ץ כ"שילוב נדיר של יכולת פוליטית גבוהה, יכולת קוגניטיבית נמוכה ורשעות". כ"ץ מירר את חייו של הלוי עד יומו האחרון בתפקיד.
מערכת היחסים של הלוי עם אייל זמיר שונה. שניהם גדלו במערכת מסודרת, היררכית, שלא מעודדת מריבות אישיות. אין להם אינטרס לריב, והם חכמים ומנוסים והגונים דיים להבין למי יש אינטרס לגרור אותם לשם. שניהם עקשנים גדולים, שיודעים להילחם על שלהם. והעיקר, שניהם חותרים למימוש אותן מטרות בעזה, באותו סדר: קודם שחרור חטופים, אחר כך חזרה למלחמה מלאה. ההיגיון ברור: אם שחרור החטופים בא קודם, אפשר לחזור למלחמה; אם המלחמה קודמת, לא יהיו חטופים לחזור אליהם. אני מעריך שהם מחזיקים בדעות דומות, אקטיביסטיות, גם לגבי איראן.
אבל הם אנשים עם סגנון עבודה שונה: זמיר הוא כל מה שהמיתוס הישראלי ייחס לשריונר. "הוא פשוט שריונר, לא פחות ולא יותר", פיזם יורם טהרלב. אולי זה לא הוא, אבל זה הדימוי שלו בצבא.
קודם כל, זמיר חייל: פקודה היא פקודה, גם כשהיא באה מפוליטיקאי שמניעיו מפוקפקים. הלוי מורכב: במהלך כהונתו כרמטכ"ל הוא למד עד כמה פקודה של הדרג הפוליטי היא עניין נזיל, חמקמק. אני מנחש שאילו נתניהו היה מזמין את זמיר אליו ומציע לו להתפטר, כמו שהציע לרונן בר, זמיר היה מתפטר מיד; הלוי, במצב דומה, היה משיב שיחשוב, שיתייעץ. ייתכן שכמו רונן בר היה משיב בשלילה.
הלוי נמנע מלהדיח את הקצינים שהיו מעורבים ישירות במחדל. הוא לא הדיח אפילו את קמ"ן אוגדת עזה, שזילזל בדיווחי התצפיתניות. הוא חשש ממעורבות של עורכי דין ומסערה ציבורית והעדיף להמתין לתחקירים. הוא גם נמנע מלהדיח את ארז וינר, למרות הפקרת המסמכים והחשדות הנלווים. אלוף פיקוד הדרום החדש, יניב עשור, בעצה אחת עם זמיר, זרק את וינר בתוך יום.
כמו כל רמטכ"ל, זמיר רוצה להיבדל מקודמו. זה טבעי ולגיטימי. אבל הדיבורים על רמטכ"ל חדש, שש אלי קרב, סוס אביר, מול רמטכ"ל קודם, סוס עצל, נרפה, הם פייק ניוז, תעמולה גסה. זמיר משרת תחת ממשלה ששואפת להילחם בשבע חזיתות אבל מסרבת לספק לצבא את כוח האדם הנדרש. היומרה היא ניצחון מוחלט; המעשה הוא פטור מוחלט. אני לא מתכוון רק לחרדים. אני מתכוון גם לחיילי המילואים, ששיעור ההתייצבות שלהם הולך ויורד, גם בגלל השחיקה, גם בגלל הקיטוב הפוליטי, גם בגלל כעסם על ההשתמטות החרדית. השמיכה קצרה, והפוליטיקאים מתעקשים לקרוע אותה. רמטכ"ל שלא יידע לעמוד על שלו מול הטירוף הזה, יאבד את אמון הציבור.
במארס 2023, בתחילת כהונתו של הלוי, בשיא המחאה, פירסמתי דברים שאמר. "בואו נלך להנחה הכי מחמירה: תקום דיקטטורה. גם אם כך יהיה, אני נשאר פה ומנסה לשנות. עדיפה דיקטטורה בטוחה על אנרכיה לא מוגנת".
לאחר כמה ימים הלוי חזר בו. "הוספתי משפט שלא הייתי צריך לומר ואינו משקף את תפיסת עולמי לחלוטין", אמר בהרצאה בכנס לוחמים.
שנתיים בדיוק עברו מאז, שנתיים ואסון, והדיקטטורה חוזרת לסדר היום, לא בטוחה ולא מוגנת, עם חקיקה דרקונית, עם ביזת הקופה, עם טרפת פיטורים, עם מלחמה שלא נגמרת. בלשכת הרמטכ"ל בקריה יושב זמיר, לא הלוי, אבל הממשלה אותה ממשלה, והחזון אותו חזון, והרוע אותו רוע, והבעיה אותה בעיה.
