תסלח לנו גל גדות, אבל המכשפה הרעה שלה אינה הדבר הכי מפחיד ב"שלגיה": התואר הולך לשבעת הגמדים שמופיעים באמצע הסרט – כולם יצורים ממוחשבים עם פנים אנושיות אבל לא לגמרי, והתוצאה מחרידה. הם נוצרו באפקטים דיגיטליים כתוצר של פשרה פוליטית: בתחילה רצתה חברת דיסני ללהק שבעה שחקנים בגובה רגיל ו"לגמד" אותם, אז קמה סערה; ואז חשבו ללהק גמדים, וקמה עוד סערה; ואז לוהקו שבעה שודדים שחלקם גמדים וחלקם לא, וכעסו למה אין גמדים בכלל. בסוף יש בסרט גם שודדים וגם גמדים דיגיטליים.
הסיפור הזה ממחיש את הצרות הכמעט קומיות של "שלגיה": הוא אולי תוצר של החברה הכי קפיטליסטית בעולם – דיסני – אבל מרגיש כמו סדרת פשרות מפא"יניקיות. הסרט רוצה להיות גם שמרני וגם פרוגרסיבי, גם מתוק וילדותי וגם מתקדם ואפילו חתרני: שלגיה החדשה לפעמים נשמעת כמו מנהיגה קומוניסטית שקוראת לעם למרוד במלכה המרשעת השולטת באמצעי הייצור. על הדרך הצליח הסרט לעצבן את כולם, בעיקר בגלל הליהוק של הכוכבת הלטינית והפרו-פלסטינית רייצ'ל זגלר לתפקיד שלגיה וגם של גדות הישראלית. בסוף התוצר הוא בעיקר בינוני. מהומה רבה על לא דבר.
לכשעצמו, "שלגיה" לא כזה נורא, בגבולות הז'אנר המעצבן של חידושים "מצולמים" לקלאסיקות של דיסני (תואר אבסורדי, בהתחשב בכך ש-75 אחוז ממה שרואים על המסך עשוי באנימציה). הוא טוב מ"אלאדין", מ"בת הים הקטנה" ומ"מלך האריות", שהיו סרטי קופי-פייסט, ולפחות לוקח כמה סיכונים. למעשה, לא הייתה ברירה, כי המקור הוא מ-1937, כשנראה היה הגיוני שנסיך מנשק נסיכה בתרדמת שהוא לא מכיר, או שהיא שמחה להיות משרתת של גמדים תובעניים.
מצד שני, הסרט עדיין מיותר, ובעיקר לא זכיר. זה נכון גם לגבי גדות. לטעמי, היא עשתה עבודה טובה פלוס כ"נבלת דיסני" חד-ממדית. מבקרים אחרים חושבים שהיא איומה, אבל ניכר שרובם טעונים בדעות קדומות כלפיה. לא משנה: בניגוד לסרט הקלאסי והמהפכני לשעתו, את "שלגיה" הנוכחי לא יזכור איש עוד חמש שנים; גם לא את הצרות שנלוו לו. לצפייה עם ילדים הוא אופציה סבירה. לכל השאר – מיותר.
