באולפן שישי קרא גיא פלג לבנימין נתניהו "ארדואן קטן". הוא גם אמר שאין מנוס מלומר שנתניהו וממשלתו הם האויבים החמורים ביותר לביטחונה של מדינת ישראל. יותר מחמאס. ברור שפלג באמת מאמין בזה. ברור שהמנחה דני קושמרו מרגיש צורך לשמור על גבולות השיח ולומר לו להפסיק.
במציאות הנוכחית הכוחות באולפנים נעים בין מה שיודעים שהוא לא נורמלי - ראש ממשלה שטוען שראש השב"כ ידע על 7 באוקוטובר במשך שעות - עד לניסיונות להנמיך את גובה הלהבות. מבחינתם אסור לכנות את ראש הממשלה בכינויים כי יש צורך לשמור על ממלכתיות. רק שהממלכתיות מתה.
הבעיה בכותרות של הימים האלה שהן תופסות את מקומן של אחרות. וככל שהן יותר מכוערות ככה הן גדולות יותר. אי-אפשר להתעלם מכמות הלכלוך שנדבקה לפרשת קטאר ולהכרזה הלא-תיאמן כמעט של ראש הממשלה על בגידת ראש השב"כ. אי-אפשר להתעלם מההחלטה שלא לציית להחלטת בג"ץ. ואי-אפשר להתעלם מהאמת של נתניהו שסוף-סוף גלויה ובולטת: הוא ניצב מעל הכל. מעל העם. מעל החוק.
במהדורה של אולפן שישי מיהרו, לפחות ניסו, להרגיע את פלג. אבל פלג הוא לא הבעיה. אין דרך להגיש את מאורעות ראש הממשלה בצורה מנומסת. ויותר חשוב: אין דרך לעשות את זה בלי להזכיר את המחירים שעוד לא נראים לעין אבל ייגבו. וכנראה גם כאלה שכבר נגבו.
בסוף המהדורה שודרה כתבה על שגיא דקל חן ומשפחתו. שגיא חזר הביתה מעזה, ובפציעות ביד וברגל אפשר לטפל. יש רצון לקוות שהאושר של השחרור ירפא גם את כל מה שיציק בנפש, אבל קשה להאמין שיהיה שם הפי אנד, עם כל התקווה לשיקום מוחלט.
יעל אודם עקבה אחרי משפחתו של שגיא במשך חודשים. בהמשך, כשהשתחרר סוף-סוף מהשבי, היא ליוותה גם אותו. החטוף ששב הביתה הסביר עד כמה שום דבר לא יכול עדיין להיות שלם, שאי-אפשר לסגור את הסיפור שלו בלי להחזיר את כולם מעזה. הצלקות עדיין קיימות אצלו וסביבו: רגשות האשמה של אשתו מילי שנתנה לו לצאת מהדלת באותו היום; הלידה בלעדיו; הבהלה מאבא שיוצא מהתמונה למציאות בחזרה ומוצא ילדות אחרות בבית. אבא זר שחוזר הביתה ומי מבטיח שלא ילך שוב לכל כך הרבה זמן.
בדירה בקריית-גת, בלי דשא של קיבוץ וטבע, בקומה התשיעית של בניין - ככה נראים החיים החדשים של שגיא. בבוקר כמויות תרופות ופגישות אצל מטפלים, ואז אחר הצהריים הוא חוזר להיות אבא. הוא עוד לא מסוגל לדבר על מה שקרה בשבי אבל מוכן לדבר מול מצלמות, כי שום דבר עוד לא נגמר עד שכולם יחזרו. במציאות המידרדרת של היום, החטופים הם לא הנושא הראשון על השולחן. עצוב להגיד, אבל גם לא השני או השלישי. אבל מישהו צריך להזכיר שהם כן צריכים להיות. במובן הזה, מהדורות החדשות עוזרות למבצר לא ליפול. לפחות בינתיים.
בקטנה
העונה השנייה של "ניתוק" שמשודרת באפל טי-וי לוותה בחששות מגורל הסדרה. החשש שהמסתורין והשאלות הפתוחות יפיל אותה לאזורי "אבודים" היה שם לאורך כל הדרך. אבל עם סיום העונה אפשר לומר שהיא אחת היחידות שהצדיקה את ההשקעה בצפייה. "ניתוק" היא קודם כל סדרה על אנשים ועל בחירות. על התמודדות עם כאב ועל טרגדיות. עכשיו רק נשאר לקוות שלא נחכה שוב שלוש שנים לעונה הבאה.
